בשנת 1983, לאחר שחזרתי מהפעילות בקיבוץ הארצי, שם הייתי רכז המדור לקיבוץ הזעיר והקיבוצים החדשים במסגרת המחלקה לחברה, ולאחר שגם "ביליתי" יותר מחודש בהרי השוף בלבנון, הודיעו לי מוועדת העבודה בקיבוץ כי הגיע תורי לעשות תורנות בחדר האוכל. העבודה בחדר האוכל לא הייתה "משוש חיי", אבל קיבלתי את זה כחובה הכרחית. האמת, ששנים קודם לכן כבר עשיתי תורנות בחדר האוכל הישן, בצריף, אבל עברו מאז שנים ולדעת חברי וועדת העבודה, אחרי שעשיתי "חיים" עם הפייסטה בקיבוץ הארצי, הגיע הזמן לתרום לקיבוץ- תורנות בחדר האוכל. חדר האוכל, לידיעת "הדור "שלא ידע את יוסף" היה המקום המרכזי בקיבוץ, אליו הגיעו מרבית החברים שלוש פעמים ביום לפחות וכן במוצאי שבת לשיחת הקיבוץ או לערבי תרבות בלילות שישי. השירות בו ניתן בעיקר על ידי תורנים, כי לא נמצאו כאלה שראו בעבודה קבועה בו את משאת נפשם.

איתי בצוות הייתה חברה מגרעין למה לא - חמוטל, שמאוחר יותר התחתנה ועברה לחיות באוסטרליה, אך במהלך החודשים שעבדנו יחד, היינו צוות לעניין. לא זוכר מי היו העובדים הנוספים, שכנראה התחלפו בתדירות גבוהה, כך שלא השאירו זכרונות. 

כבר בתחילת התקופה, החלטתי שלא נעשה רק את המטלות הברורות מאליהן, אלא ננסה לקדם ולשפר. למשל - ראיתי שהכסאות מלוכלכים בלכלוך שחור מ 15 שנים של החזקה בידי הפלחים והסדנאים, שלא לומר עובדי הדיר, ובכל יום, לאחר שטיפת הרצפה היומית (זה היה עוד לפני רכישת מכונת הרחיצה, כשהיינו צריכים לעבוד עם המגב הענק להורדת המים מהרצפה...), היינו מוציאים מספר כיסאות לרחיצה יסודית עם סבון.

בארוחות הבוקר - על השולחנות חילקנו ירקות בקערה כללית, לפעמים גם קערת אשל (מין יוגורט) וכמובן גם צלחת עם לחם ובחורף גם דייסת קווקר או סולת (עם קקאו או קינמון למעלה) בהתאם להחלטת האקונומית והמבשלות. 

שיטת הגשת האוכל הייתה הושבת הבאים לפי סדר השולחנות והקפדה על "מילוי שולחנות" כי אחרת "לא ישארו מקומות לכלל האוכלים..." לאחר מכן, עברו עובדי ההגשה עם העגלה שבה היו ביצים קשות ורכות והשאלה הייתה - רכה או קשה. אם הקליינט רצה ביצה רכה- היה צריך לשאול – בגביע או בקערית. היו כמובן גם "מיוחדים" שלא אכלו ביצים בכלל או שאכלו רק חביתות, ולהם היה צריך להביא פרוסת גבינה צהובה (במקום) או לגשת למטבח ולטגן להם חביתה... בנוסף- היה צריך להביא לכל שולחן קנקן תה. 

בצהריים חזר התהליך על עצמו, אבל במקום עגלת הביצים היה צריך לעבור עם עגלת המנות כשלצמחונים הכינו "במקום" מתאים. (אני חושב שהיו פחות צמחונים מאשר היום ואני לא זוכר אפילו טבעוני אחד בקהילה, אבל אולי זה בגלל חולשת הזיכרון). במקום קערת הירקות היתה על השולחן קערת מרק - מרקיה, שאותה היה צריך לשוב ולמלא לפי דרישת האוכלים, אם המרק נגמר או סתם התקרר. 

אחד מחברי הצוות היה גם תורן בארוחת הערב, בתוספת לתורן יומי שהתחלף כל יום ובתקווה שהוא (היא) לא ישכח להגיע בזמן. בערב שוב היה צריך לבשל את הביצים (קשה או רכה- שלוש דקות ולא יותר) כאשר לפעמים, בעיקר בחורף, הוגש גם מרק, שנשאר מהצהריים. אני זוכר ליל חורף אחד, שבאמצע הארוחה נגמר המרק והיה עדיין ביקוש לעוד. הייתי צריך לאלתר, הוספתי מים לסיר, קצת מרגרינה ומלח, וה"מרק" הזה נחטף ונאכל כולו.
"חידוש אחד שהכנסתי היה שיטת הזיגזג (The zigzag system) כאשר במקום ללכת עם עגלת המנות לפי טורי הישיבה עברנו בזיגזג בין שני טורי השולחנות, דבר שבלבל בתחילה את האוכלים.

יום אחד בא שמיל, שהמוניטין שלו היה כמומחה למערכות מזון וניהל את המשרד החדש לתכנון מערכות מזון בנחשון, והציע לבדוק אפשרות להכנסת שיטת ההגשה העצמית, במקום השיטה הנהוגה.

שמיל ארגן לצוות עובדי חדר האוכל סיור בקיבוץ מגן, שם הוכנסה כבר שיטת ההגשה העצמית על ידי בנג‘ילה, הקולגה של שמיל מהמחלקה הטכנית. נסענו לשם ואכן ראינו שהשיטה עובדת והחברים שבעי רצון. החלטנו לייבא את השיטה לנחשון. לא ציפינו להתנגדות כמו זו שנתקלנו בה... כמובן שהיינו צריכים אישור ממזכירות הקיבוץ לשינוי הדרמטי. הגיעו חברים (אני זוכר את שצופק) שטענו ששינוי השיטה יפגע בהרגשת הבית שלהם, שבמקום שישבו ויחכו למגיש, יצטרכו להטריח את עצמם לשולחן ההגשה העצמית ולקחת משם את העגבניה, המלפפון והביצה (קשה או רכה - בגביע או בקערית) הויכוח היה סוער והוכרע בשיחת קיבוץ רק אחרי ששמיל, שתמך בשיטה החדשה, הסביר כמה כסף הקיבוץ יחסוך כתוצאה מהמעבר, כשכמות הפסולת הנזרקת תקטן באופן דרמטי, וכמובן שגם הדרישה לעובדי הגשה תקטן. בנוסף - לא יהיה עוד צורך לשבת לפי הסדר ולמלא שולחנות אלא כל אחד יוכל לשבת היכן שירצה... כך הצלחנו להשיג רוב (קטן) למעבר וכך חדרה שיטת ההגשה העצמית לחדר האוכל, תחילה רק לארוחות הבוקר והערב ובמועד מאוחר יותר - גם לארוחת הצהריים, אחרי שנרכשו (או הוכנו בסדנה) עגלות חימום למנות ולמרק (שחוברו לזרם הקיטור של המטבח) לאחר מספר חודשי ניסיון, היה ברור לכל החברים כי לשיטה הזו יתרונות רבים ואף אחד לא חשב אפילו שאפשר לחזור לשיטה הישנה.

כך עברו להם ששת החודשים של תורנות חדר האוכל, שגם הם לא היו פטורים ממאבקים וויכוחים...

אברהם ישראלי
יוני 2026

הגבעה הסלעית שעליה ממוקם הקיבוץ, הייתה המקום הטבעי של חיות בר רבות, החל מעכברים המשמשים מזון לנחשים ולציפורים, צבאים שהגיעו לטעום ממטעמי שדות הפלחה (עד סלילת כביש מספר 1 שקטע את המעבר החופשי), דורבנים, תנים ושועלים ועוד חיות שונות. על מפגשים עם כמה מהם- ברשימה הזו.

יום אחד, חזרתי ממשקי ההר (שטחי הפלחה שליד רבדים) עם יומלה בג‘יפ של הפלחה. הכביש מהצומת היה שומם, רק מעט מכוניות נסעו בו לנחשון בלבד. היה יום קיץ לוהט. אחרי בקוע ראינו נחש צפע ענק עומד באמצע הכביש, מרים את חלק גופו העליון ומסתכל על הג‘יפ כמתכונן להתקפה. יומלה לא התבלבל ונגח את הנחש עם הג‘יפ והמשכנו לנסוע לקיבוץ. אני חששתי כי הנחש הספיק לקפוץ לתוך הג‘יפ ועלול לתקוף, אבל היה זה כמובן חשש שווא.

הגענו לקיבוץ ופגשתי את הנער בני מאיר חובב הנחשים וסיפרתי לו את הסיפור. הוא לא התבלבל, ומייד רץ לכיוון בקוע וחזר משם עם עורו של הנחש, ממנו הכין חגורה לתפארת, שקישטה את מותניו למשך שנים. אותו בני שיחק יום אחד עם צפע קטן, באורך של כחמישים ס"מ בערך, ברחבה שעל יד חדר האוכל. בני חש ידידות רבה לנחש, אך זה לא החזיר לו אהבה והקיש אותו בידו, כך שהיה צריך להסיעו לבי"ח לקבלת טיפול.

גם סיוון שפנצר הילדה, שהלכה לתומה עם סנדלים בחצר הקיבוץ, חטפה נקישה מאחד הזוחלים הללו שהגיעו לביקור קצר במתחם הקיבוץ. 

בקיבוץ היו בכמה מקומות מין צריפונים בגודל מטר על מטר בערך, שכל אחד נחפר בור ששימש לעשיית צרכים ביולוגיים. בכל אחד כזה היה מין מושב מעץ עליו יכולת לשבת ולחרבן. בתי שימוש סניטריים היו רק במבנה המקלחות המשותפות. יום אחד נגשה אלי איזו בחורה (לצערי שכחתי מי זו הייתה) וקראה לי לבוא ולראות מה יש בבור השירותים המאולתר שליד המזכירות בכניסה לקיבוץ (על יד הנגריה של יעקב הופ היום). ניגשתי לראות והתפלצתי: בתוך הבור זיהיתי מספר צפעים שנפלו ו זחלו לשם ולא יכלו לצאת... אני לא גיבור גדול כשמדובר בנחשים, אז קראתי ליהודה פרייס, שאחרי שראה את המצב, הכין מוט עם מסמר בקצהו, אליו קשר חוט והכין מין לולאה. הנחש חשב כנראה שהגיעו להצילו מהבור ונכנס מרצונו הטוב ללולאה וכך נתפס והוצא אחר כבוד.(אני לא זוכר מה עלה בגורלו של הנחש - האם הומת או שוחרר בתנאים מגבילים...)

הגר, הייתה מורה של חברת הנוער הראשונה, ביחד עם יקיר. במסגרת לימודי הטבע, הכינה אקווריום גדול שהיה אמור לאכלס זוחלים למיניהם, אך מאין יגיעו אלה? רחל ישראלי, שעבדה אז בדיר ולאחר חליבת הבוקר יצאה למרעה עם הכבשים, לקחה איתה את ארוחת הבוקר וגם בקבוק תה לשתייה, בעל פיה רחבה, כזה שבו היה מגיע החלב. פתאום ראתה נחש צפע שבא לבקר, רוצצה את ראשו והביאה אותו להגר, אבל הגר אמרה כי נחש מת איננו יכול לסייע בלימוד. בפעם הבאה שרחל פגשה צפע במרעה, בלי להתבלבל, רוקנה את בקבוק השתייה והכניסה אליו את הנחש, שעבר לככב בחדר הטבע של חברת הנוער.

סככות הלולים היו מגודרות בגדר עם חורים דרכם יכלו להיכנס נחשים, והם אכן ניצלו את הפרצה וחדרו מידי פעם, כשהרעב לאיזה אפרוח או פרגית דחף אותם. אך כמו הסיפור של השועל והענבים, לאחר שבלעו את טרפם, נתקעו בגדר הרשת שלא אפשרה לנחש, שנשא בבטנו תרנגולת או אפרוח, לעבור. ולא זו בלבד, לנחשים אין רברס, כלומר אינם יכולים לזחול אחורנית, כך שהנחש המסכן נשאר תקוע ברשת וחיכה לגורלו המר. 

ליוסי גל חברי הטוב הייתה נשמה של צייד וכמו ציידים אחרים, גם אהב לאכול בשר, ובמיוחד בשר ציד. הוא היה צלף מעולה ומזלן של חיות הבר, אם הצליחו להתחמק ממנו. לילה אחד חזרתי מצומת נחשון ובדרך דרסתי (בחיי - לא בכוונה) דרבן ענק שהסתובב על הכביש בצורה מסוכנת. בקיבוץ, ניגשתי אל יוסי וסיפרתי לו מה שקרה. הוא לא התעצל ומיד נסע לשם להביא את הדרבן שלפי טענתו בשרו משובח ביותר והדרוזים מתים עליו...יוסי גם היה יוצא לפעמים בלילות לארוב לצבאים, אבל אני לא זוכר אם אכן הצליח לצוד אותם. הדורבנים היו גם מזיקים במטעים  ולכן הזמנו מומחים דרוזים שתפסו אותם בזחילה לתוך המאורה ותפיסת הדורבן שניסה להסתתר 
בפנים.

ברחש: בתחילת הקיץ, הייתה עונת הברחש, אותם יצורים קטנטנים ומטרידים דמויי יתושים, שגם עקצו, ומי שלא טרח(ה) להתמרח באותו נוזל מסריח שהיה אמור להבריח את הברחשים, הוטרד ונעקץ. המטרד היה קשה במיוחד לעובדי השדה, שם תחת השמש הלוהטת הברחש הרגיש "בבית" ותקף ללא הרף. 

התקפות הפשיסטים: בחודשים יוני, יולי ואוגוסט תקפו הפשיסטים, שבמקומות אחרים נקראו חומיינים. אלה היו חיפושיות קטנות ומעופפות בצבע שחור, שנמשכו לכל אור ולמרות שלא עקצו כלל, המטרד שגרמו היה גדול בגלל מספרם האסטרונומי, כך שנראו כענן של יצורים קטנים ושחורים (היה גם זן חום, אבל בנחשון שלט השחור), שחדרו לתוך השיער, נכנסו לתוך הבגדים גם למקומות המוצנעים, ובחדר האוכל- חדרו את הרשתות ואהבו מאד להיכנס לקערת האשל (היוגורט של אז) ולגרום לאוכלים רבים גועל נפש כזה שהמאיס עליהם את הארוחה. כפתרון (חלקי בלבד) לבעיית חדר האוכל, הוטל על תורן הערב, בנוסף לתפקידיו הרגילים, להציב מעגל של לפידים סביב חדר האוכל. הלפידים משכו אליהם חלק גדול מהפשיסטים, ואלה ניצלו באש. בירידה לחדר האוכל ליד החשמליה, היה עמוד תאורה שמשך אליו ולסביבתו המוני פשיסטים, שתקפו את כל אלה שעברו בדרך לחדר האוכל. ההקלה הגיעה רק כשנגמר הקיץ, בסתיו.

דבורים: דבורת הדבש אינה ידועה כמזיקה. להיפך. אבל למי שרגיש לעקיצות דבורים, עקיצה יכולה להיות קטלנית. זכור לי המקרה בו יצאתי להעמיס חבילות קש בשדה עם חנוך, שבדרך חטף עקיצת דבורה ובהיותו רגיש לעקיצות, הרגיש רע ומיד מיהרתי לחזור לקיבוץ- למרפאה. 

באביב, כשיש שפע של פרחים,  יש תופעה שנחילי דבורים נפרדות מהכוורת ויוצאות להתנחלות חדשה, עם מלכת דבורים צעירה ומספר גדול של דבורים פועלות.  יום אחד התגלה נחיל כזה שנתלה משום מה על האנטנה של זאבן, שהיה חובב תקשורת והשתמש באנטנה גבוהה לשיפור קליטת השידורים. צביקה, המורה של קבוצת סלע, החליט לתפוס את הנחיל ולהפנות אותו לכוורת. הוא טיפס על האנטנה עם שק לתפיסת הנחיל, אבל לרוע מזלו, הנחיל נפרד מהאנטנה ותקף אותו.... המסכן חטף עשרות עקיצות והיה צריך להריץ אותו לבית החולים לקבלת טיפול דחוף. 

חשוב לציין את מפגשיה של מרב ג. עם חיות בר שונות, הזוכות לתיעוד בעזרת המצלמה והכישרון שלה.

היו בוודאי מפגשים נוספים בין אנשי נחשון לבין חיות הבר בסביבה, אבל זה מה שזכור לי...

אחד העקרונות עליו היה מבוסס הקיבוץ בשנותיו הראשונות היה עקרון העבודה העצמית. כל הענפים, בייצור ובשירותים, היו מופעלים על ידי חברי וחברות הקיבוץ. מהות העיקרון היתה שאנחנו לא ננצל עובדים ונתפרנס מעבודת כפינו. אבל, לכל עיקרון יש יוצאים מהכלל ובנחשון קראו להם סאלם ואיסמעיל. (היו עוד כמה, פירוט בהמשך). 

כשגרעין יבולים הגיע לנחשון, בשלהי שנת 1959, הקהילה הקיבוצית הייתה מאד מצומצמת לאחר גל עזיבות של חברים מהשכבה הוותיקה.  מהר מאד הכרנו גם את העובדים הקבועים מאבו גוש, ובראשם את סאלם ואיסמעיל, שני האחים שעבדו בעיקר בניפוץ הסלעים בחצר הקיבוץ בעזרת פטיש האוויר, שהפך לסמל המסחרי שלהם.

סאלם המנוח (אללה ירחמו) ואיסמעיל ייבדל לחיים ארוכים, היו חלק מהנוף בנחשון. שניהם אנשי אבו גוש, מחמולת ג‘אבר, הגדולה בעיר, שהתחילו לעבוד בנחשון מגיל צעיר, ומכיוון שהיו מאד חזקים (בעיקר סאלם), קבלו כל משימה שהצריכה שרירים חזקים. 

בנוסף אליה, היו עוד מספר עובדים מאבו גוש, שעבדו שנים בנחשון, אך לא כמו סאלם ואיסמעיל. כאמל מחמולת אברהים, עבד שנים בדיר, אבל גם בפלחה לעת מצוא, נאצר חד העין, שעבד בבקר לבשר והיה הרועה הקבוע, בעיקר בתקופת הנדידה, כשהעדר  שהה מספר חודשים באזור משקי ההר ורעה בשלפים שם.

אבל הקבועים, שהיוו כבר חלק מהנוף של נחשון, היו סאלם ואיסמעיל. הם כבר לא נחשבו עובדים שכירים, אלא חלק מהקהילה, למרות שכל בוקר הגיעו מאבו גוש וכל ערב חזרו לשם. סאלם היה שתקן, איתו לא היו דיבורים להוציא נושאי עבודה, ואילו עם איסמעיל שוחחנו על נושאים רבים. 

לאיסמעיל יש משפחה רחבה, כשאחד מבניה גר בנחשון- חמודי. לאחר אחת הלידות במשפחתו של איסמעיל, נסענו רחל ואני לבקר אותם באבו גוש. קבלו אותנו כמובן בשמחה וכשרחל הלכה לראות את התינוק ואת האמא, ראתה שהוא קשור בחוזקה ובקושי יכול לזוז... כל זה על מנת שיגדל זקוף וישר. רחל הסבירה לאמא (בכל זאת- האחות של הקיבוץ) שלא טוב לקשור כך את התינוק והתירה את הקשרים. לאחר שסיימנו את הביקור חזרנו הביתה. למחרת דברתי עם איסמעיל, שעדכן אותי שמיד אחרי שיצאנו מהבית- חיזקה אשתו את הקשרים בחזרה.. מסתבר שלמסורת יש כוח רב יותר אפילו מהמוניטין של אחות הקיבוץ.
לסיפור הזה יש סיומת מעניינת - לאחר שנים רבות, בתקופה בה לא חיינו בקיבוץ, טיילנו עם קבוצת המטיילים שלנו באבו גוש. נפגשנו בבוקר על יד כנסיית הקריפטה, לא רחוק מביתו של איסמעיל. כשהגיע המדריך, שאלתי אותו אם הוא מכיר את איסמעיל ולהפתעתי התברר שהוא אחד הבנים שלו. לא התאפקנו וסיפרנו לו את סיפור התינוק הקשור. "זה הייתי אני"!!! אמר ומיהר לקרוא לאיסמעיל מהבית.

מספר אירועים קשורים:

חלקה חמש, שהייתה בשטח ההפקר שייכת למנזר לטרון ועובדה על ידי נחשון בהסכם שהיה מעוגן גם בהסכם שביתת הנשק משנת 48. החלקה הייתה אחת החלקות הפוריות של נחשון והצטיינה במיעוט האבנים על האדמה, אבנים שהיו אחת המכות של שדות נחשון וגרמו לנזקים בכלי העיבוד ובעיקר בקומביינים. מספר שנים אחרי מלחמת ששת הימים,  נוצרה ההזדמנות לרשת את החלקה ולשדרג את האפשרויות החקלאיות לגידולי שלחין. נחפרה תעלה לאורך החלקה ורותך צינור פלדה 10 אינטש (לפי זכרוני) שהונח על קרשים מעל התעלה, לפני הכנסתו. סאלם ואיסמעיל נקראו לנקות את התעלה מרגבי אדמה שנפלו פנימה במהלך העבודה איסמעיל היה בתוך התעלה והגיש לסאלם סלים עם רגבים ואדמה. לרוע המזל, ברגע  מסוים נשבר אחד הקרשים שהחזיקו את הצינור, וכמו בניין קלפים (או יותר כמו קוביות דומינו...) נשברו גם יתר הקרשים והצינור נחת על איסמעיל, שנפצע ולא היה יכול לזוז. למזלו היה מעל התעלה אדם עם כוחות על - סאלם, שהצליח להרים את הצינור ששקל מאות קילוגרמים וחילץ את אחיו הצעיר, שהובהל לבית החולים אסף הרופא. לשם הגענו, רחל ואני, לפגוש אותו. ראינו את איסמעיל כחול כולו מהחבלות שספג, אבל לא עברו ימים רבים והוא הבריא וחזר לעבודה.

פעם נשלחו סאלם ואיסמעיל עם עגלה עמוסת פירות, לבית הקירור בהראל, לשם אחסון הפרי בבית הקירור. לנחשון לא היה בית קירור ובמסגרת היחסים הטובים בין הקיבוצים הוסכם על אחסון הפרי בבית הקירור. לאחר מספר שעות, סאלם ואיסמעיל לא חזרו. מספר חברי נחשון, ואני ביניהם, נסענו לבדוק מה קרה. מצאנו את בית הקירור נעול וכשפתחנו אותו מצאנו את סאלם ואיסמעיל, כמעט קפואים, ואת קירות בית הקירור כמעט שבורים לחלוטין. התברר שדלת בית הקירור ננעלה ומבפנים לא הייתה אפשרות לפתוח אותה. למזלם של השניים הם ניסו לשבור את הקירות בכדי להיחלץ וכך גם שמרו על טמפרטורת הגוף...

בתקופת קטיף הכותנה, היו סאלם ואיסמעיל אחראים על פעולות ההידוק של הכותנה. לפני היות המהדק המכני, היו משתפים פעולה עם הילדים שבאו לקפץ על הכותנה בעגלה ולהדק, בכדי שיותר כותנה תיכנס לעגלה ולא תישלח עגלה עם מעט כותנה. באחת הפעמים סאלם ואיסמעיל הדקו את הכותנה בעגלה כל כך, ולרוע מזלי הייתי המוביל באותו יום, שאחרי שהגעתי בניסים למנפטה אחרי שבקושי עליתי את העלייה של משמר דוד ובירידה (המתונה) לכיוון חולדה העגלה דחפה את הטרקטור וכמעט הורידה אותו מהכביש (זה היה אותו פורדסון כחול, שנחשב אז לטרקטור החזק והכבד בין הגלגליים...). גם לאחר הכנסת המהדק המכני, היה איסמעיל אחראי על תפעולו. כשסאלם מסייע מסביב.

לאחר שנים, סאלם יצא  לפנסיה ואיסמעיל עבר לעבוד כעוזר במחסן המזון, האקונומיה בלשוננו.

אברהם ישראלי
יוני 2026

בשנת 1966 החליטה ועדת ההשלמות בקיבוץ הארצי על השלמה לנחשון בהמשך להשלמות הישראליות הקודמות - גרעין נחשון וגרעין יבולים. הגרעין (שכבת ניר עוז) בתנועה - ילידי 1949) נבנה מהקבוצה ברמת גן, שהיתה הגדולה, העוגן של הגרעין, מהקבוצה בנווה שאנן, ועוד מספר קבוצות קטנות. אני כבר עבדתי עם הקבוצה מרמת גן, עובדה שסייעה לנחשון לקבל את ההשלמה, מול קיבוצים רבים שהיו רעבים להשלמות.

התארגנו מספר חברים לנסוע ולבקר את החברה מנווה שאנן. אני לא זוכר מי בא מנחשון חוץ ממני  ומשצ‘ופק, שנבחר להיות המדריך המקשר של הקבוצה הנווה שאננית.

במפגש התבלטה העובדה כי רבים מהקבוצה ידעו לפרוט על גיטרה, אבל, מבין כולם היה אחד שלא רק פרט כמה אקורדים, אלא ממש ניגן ברמה גבוהה. זה היה זיגמן, וזו היתה ראשונה בסדרה של מפגשים ביננו, שנמשכו עד למותו, גם לאחר ששנינו לא חיינו בנחשון - הוא בירושלים ואני בקריית עקרון.

בצבא גילו את כשרונו והקימו להקת זמר במסגרת פיקוד מרכז, ושם גם התחיל זיגמן לחבר מנגינות ושירים. השיר הידוע אלעד ירד אל הירדן נכתב על ידו (מילים ומנגינה) בשנת 1970, בתקופת המתיחות סביב "ספטמבר השחור" בירדן, לאחר ששאל את שייקה אופיר, שהופיע יחד אתו, איפה בנו אלעד והתשובה היתה "אלעד ירד אל הירדן" (כשכוונתו היתה שאלעד הצטרף לאחד המוצבים על הירדן). זיגמן התרשם מהמשפט וההשראה הולידה את השיר היפה. סיפור נוסף הקשור לשיר הזה וסופר לי על ידי זיגמן, שהוא הלך להתייעץ עם נעמי שמר והיא, כששמעה את המילים, הגיבה - ריח המלוח זה ביטוי שלי , תציא אותו מהשיר. כך שונה המלוח להרדוף...

במסגרת הקליטה בנחשון, אומץ זיגמן על ידי מירה ודן מאיר, איתם ועם משפחתם שמר על קשרי ידידות ובנוסף - חלק גדול ממנגינותיו נכתבו בשיתוף עם השירים שכתבה מירה מאיר.

בשנות השבעים, הייתי גזבר של נחשון. יום אחד בא אלי זיגמן, שעדיין ששירת בצבא, ואמר לי כי ביקש מועדת השתלמויות לממן לו קורס במוזיקה, שעלה ממש פרוטות, והם סירבו. אמרתי לו כי אסייע ואכן לאחר התערבותי, אושרה לו ההשתלמות. זיגמן לא שכח את הג‘סטה הזו ולאחר שנים רבות, כשהוזמנתי לסוכתו (ראה-י בהמשך) הציג אותי זיגמן לפני ילדיו בשם "הגזבר" וכך הם קראו לי...

זיגמן המשיך לכתוב מנגינות לשירים וגם כתב את כל המנגינות לחג ה 25 של נחשון. אחרי הצבא, חזר לנחשון ועבד בחממת הוורדים, עם יהודה פרייס, גילה אלעד ורחל ישראלי. כשאזרחו את היאחזות הנח"ל בנערן שבבקעה, פנו ממפקדת הנח"ל למירה ולזיגמן שיכתבו את התוכן לאירוע. בין השירים שנכתבו היה נחל נערן (אלף זמר ועוד זמר). לימים, בהיותו עורך תכניות בקול ישראל, קיבל זיגמן דיסק מארצות הברית, ובו מנגינות לריקודי עם ישראלים. בין המנגינות היה שיר ללא שם של מלחין, שנקרא הורה הבקעה. כשהשמיע את רצועת השיר, התברר לו להפתעתו כי זהו השיר שנכתב על ידו לחג ההתאזרחות של נערן, והפך להיות שיר עממי.

במקביל לעבודתו בנחשון, המשיך את העיסוק במוזיקה ויצר קשרים עם מדורי המוזיקה בקול ישראל וכך הגיע לתפקיד עורך תכניות מוסיקה ברשת ג‘, רשת השירים העבריים. הוא הגיש את שירי ארץ ישראל וגם המשיך לחבר מנגינות לשירים רבים.

רשמית - עזב את נחשון, חזר בתשובה והפך לחסיד חב"ד. הוא גם נסע לארה"ב, נפגש עם הרבי מלובאביץ‘ שאישר לו להמשיך בפעילותו ברדיו ולהמשיך בכתיבת המנגינות.

במסגרת עבודתו ברדיו, התחיל לאסוף ולשמר הקלטות נדירות של שירים ישראלים וכן כתב והפיץ מין דפי מידע וסיפורים הקשורים בשירים ויוצרים ישראלים. אני שמרתי על קשר אתו דרך דפים אלה, אותם קראתי כל שבוע ולפעמים גם הגבתי במייל קצר אליו.

לפני מספר שנים, (לצערי לא זוכר בדיוק באיזו שנה) לקראת חג סוכות, הוזמנו רחל ואני לבוא לחגוג עם משפחת זיגמן בסוכה. שמחנו להזמנה ובאנו לשכונת מקור ברוך בירושלים, שם הקימו זיגמן, אשתו מרים ותשעת ילדיו סוכה גדולה למספר רב של אושפיזין (אורחים) וביניהם מלחינים וזמרים, אנשי קול ישראל וגם אנחנו.

בהמשך הוזמנו גם לקריאת המגילה בפורים, שם היתה גם נעמי פולני עם עוד אמנים רבים.

במסגרת התופעה "עולם קטן" - בחתונה של נכדנו נדב, הבחינה רחל בבחור מוכר - אחד הבנים של זיגמן. התברר כי למד משפטים ביחד עם אורה, אשתו של נדב שלנו, וגם עשו את ההתמחות ביחד בפרקליטות...

בת אחרת של זיגמן היא ד"ר למוזיקה ונגנית חליל ובת אחרת למדה סיעוד. בנים וחתנים אחרים הם רבנים.

בשנת 2019, השתתפנו בחגיגת יום ההולדת השבעים של זיגמן שנערך בנחשון, ביוזמתה ובארגונה של אוסי הרלב, הבת של מירה ודן מאיר. כמובן שהאירוע הפך לערב סיפורים ושירה בביצוע אמנים רבים, בוגרי להקות צבאיות, זמרים ומלחינים.

בשיחה עם מרים זיגמן, היא אמרה לרחל כי זיגמן אמר לא פעם כי היה חוזר לחיות בנחשון...

בתמונה נראה זיגמן בבגרותו, שנים מספר לפני מותו, שחל ב 31 בינואר 2022.

חלק מהשירים שכתב מילים ומנגינה, או הלחין  (המקור- ויקיפדיה)

• אלעד ירד אל הירדן

• ברכת האל

• גשם ראשון, מילים: מירה מאיר-

• דרך ארץ השקד,  מילים: דודו ברק-

• היונה, מילים: דליה רביקוביץ-

  מדרום תפתח הטובה

  מה עושים דגים בגשם, מילים: מירה מאיר-

• נחל נערן, מילים-מירה מאיר 
  
  עד שיבוא המשיח, מילים: אורי אסף-

• שתי אחיות, מילים:יורם טהרלב-

• זמר זהובת תלתלים

• מנחת שירים, מילים: פניה ברגשטיין-
  

  מקומות רגעים אנשים

  ---

  
  

"פקק" בסידור
כנהוג בכל הקיבוצים בעבר (הרחוק, כמו היסטוריה של ימי הביניים...), התפרסם כל יום על לוח המודעות גיליון של סידור עבודה ליום הבא. סדרן העבודה היה שוקד על הכנת הסידור ובשעת ארוחת הערב, לאחר בירורים וויכוחים, היה תולה את הסידור.

היו מספר חברים וחברות שלא היו צריכים אפילו להסתכל, כי עבדו בענף קבוע - מטפלות בבתי ילדים, רכזי ענף ועובדים חיוניים בענפי החקלאות ועוד. העובדים שהיו יותר ניידים - "הפקקים", בדקו בסידור העבודה איפה עליהם(ן) להתייצב ליום העבודה הבא. תפקיד סידור העבודה, שנחשב למאוס, היה עובר לחבר אחר כל שלושה חודשים, כי העומס והלחץ היו גדולים.

בשנת 1961, בגיל 21, עבדתי בפלחה, שהיה אחד מענפי החקלאות העיקריים בנחשון. יום אחד הוזמנתי לישיבת מזכירות שתפקדה גם כוועדת מינויים במהלך השנה. התבקשתי שם להסכים ולקבל את תפקיד סדרן העבודה לשלושה החודשים הבאים. ראיתי על פני חברי המזכירות את מוכנותם ללחוץ עלי ולשכנע שאקבל את התפקיד. להפתעתם הסכמתי ללא ויכוח. לא ידעתי אז לאיזה בור נפלתי... וכך עם חפיפה של כמה דקות עם קודמי בתפקיד - התחלתי לסדר את העבודה ליום הבא. 

כאמור, סידור העבודה היה מורכב מענפי המשק היצרניים והשירותיים, כאשר בכל ענף היו אנשים קבועים וכן מספר חוסרים שהתמלאו על ידי הפקקים, שהיו צריכים למלא את החורים. כל רכז ענף היה אמור להודיע לסדרן לכמה עובדים יזדקק ביום הבא. בנוסף, במקרים שהענפים לא נזקקו לעובדים, היה על הסדרן "לגרד" עבודות לעובדים המיותרים, כי בקיבוץ כולם עובדים ואין אבטלה (כמובן שזה לא היה מדויק -  הייתה בענפים רבים אבטלה סמויה כלומר עובדים מיותרים...) לאחר מילוי טבלת העובדים, בזמן ארוחת הערב בחדר האוכל, ניגשו אלי, אל סדרן העבודה, כל אלה שלא היו מרוצים מהסידור - אלה ששובצו לחדר האוכל, אלה ששובצו ל"הקמה" בבתי הילדים, רכזי ענפים שלא קיבלו את מבוקשם, או שקיבלו אנשים שלא התאימו להם. צריך לזכור שבחקלאות יש עבודות עונתיות, יש תקופות בהן זקוקים להרבה עובדים (קטיף במטעים, עישוב ) ויש תקופות בהן כמעט אין עבודה כלל (ימי גשם בפלחה למשל). בבתי הילדים, בחדר האוכל ובמטבח חסרו עובדים תמיד, כך שלי כסדרן היה צורך לתמרן בין כל הדרישות והמגבלות.  להלן מספר אנקדוטות שאני זוכר (לפני יותר משישים שנה...)

בקיבוץ היה אמבולנס, למקרי חירום לאנשי נחשון ולאזור. בתקופה הנזכרת האחראי עליו היה י. ס. בימים כתיקונם לא הייתה עבודה מלאה לנהג האמבולנס, כך שסדרן העבודה היה משבץ אותו גם לענפים אחרים, כמו בתי ילדים או תורנות מטבח, לפי הצורך. י.ס. לא אהב להיות פקק (מי כן?) אבל בדרך כלל נשמע, תוך מחאות, להוראות הסדרן. אבל קרה, שדווקא ביום (או לילה) בו שובץ לבתי ילדים, הגיעה קריאה ליולדת או מקרה רפואי כלשהו שדרש את האמבולנס. 

מקרה אחד שזכור לי - שומר הלילה העיר אותי בשעת לילה מאוחרת שהגיעה קריאה לאמבולנס וי.ס. טוען שהוא שובץ למקום אחר. אני תוך שינה אמרתי לשומר שילך להעיר את יוסי גל. לאחר מספר דקות הוא חזר אלי ואמר שיוסי טוען שאין לו כלל רישיון נהיגה...

במקרה דומה אחר,לא היה לי נהג זמין ויצאתי בעצמי לקריאה של האמבולנס למושב תרום, משם לקחתי יולדת לירושלים. נסעתי כמובן במהירות רבה (מופרזת) לקול זעקותיה של היולדת. שוטר תנועה עצר אותי, אבל כששמע את הזעקות - נסע לפנינו ופילס את הדרך עד לבית החולים.

עם סיום תקופת שלושת החודשים כסדרן העבודה, הודעתי למזכירות כי אני מוכן להמשיך בתפקיד עוד שלושה חודשים, ומאז התארכה תקופת שירות סדרני העבודה לחצי שנה.

אברהם ישראלי
אוקטובר 2025

כל אחד מכיר את המצבות על הדרך הלבנה, במקום שממנו מתפצלת הדרך ללולים ולשטחי המרעה של גבעת הפחים ובור התאנה. בנקודה זו קברנו את גריזי, הכלבה של נמי וללי, שלא אהבה אופנועים ונדרסה על ידי אחד...

כשעומדים עם הפנים לכיוון משמר איילון, מצד שמאל נמצא שטח שהיה מטע התפוחים, שנעקר לאחר שיבול התפוחים לא הותיר רווחים מספיקים, או שהשאיר אחריו הפסדים. היו מספר סיבות לכך. האדמה הכבדה שלא איפשרה איוורור לשורשים, ואולי סיבות נוספות (אפשר לברר אצל יהודה פרייס...) אבל אחת מהן היתה נזק של חיות בר, בעיקר צבאים, שבעונות עניות במרעה, תקפו את קליפת העצים וגרמו נזק שהגיע אפילו לתמותת עצים. חכמי המקום התלבטו איך למנוע את הנזקים והפתרון היה - כלבים. סביב המטע נמתח כבל ואליו נקשרו כלבים שיכלו לרוץ לאורכו ולהפחיד את גורמי הנזק. הפתרון היה מעולה, עד שרכז המטע, יהודה,  חטף אכינוקוקוס, חיידק גרוע, המועבר על ידי הכלבים, וכך נזנח הנושא שבסופו נעקר המטע.

במבט מזרחה נראית חלקת ה 60 דונם כשמאחוריה משתרע עמק איילון עם מנזר לטרון במלוא יופיו. זו אחת החלקות הפוריות ביותר בנחשון. אני זוכר שבאחת מהשנים שגידלנו בה חיטה, קצרתי יבול מטורף של כ 700 ק"ג לדונם... הקומביין בקושי התקדם עד למילוי מיכל הגרעינים. גם כשגידלנו שם כותנה, בשנים מאוחרות יותר, היא גדלה לממדים מוגזמים למרות ניסיונות להצמיא אותה כדי שלא תתנשא כל כך. אני זוכר שלקראת סוף הגידול, כשהיה צריך לגלול את צינורות הטפטוף, היה צריך את עדי רוקח (מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח...) בכדי לחדור בין שורות הכותנה ולאתר שלוחות שניתקו. גם כמה איים של עשבי בר שהתחמקו מגיוסי העישוב, בעיקר כוסאב (דורת ארם צובא למתעניינים) ולכיד הנחלים, התרוממו עד לגובה של עצים והקשו על קטיף הכותנה.

בחלק מהתקופה שהייתי מחוץ לקיבוץ, עסקתי גם ביזמות חקלאית ביחד עם דוגי אחי, שגר בכפר שמואל, לא רחוק מנחשון. בין שאר הירקות והפירות, רכשנו את יבול הענבים מחקלאי ותיק מבן שמן, חנוך ווייץ שמו, שהיה בעליו של כרם, ושיווקנו אותו יחד עם "שאר הירקות" שגידלנו. באחת העונות חכרנו מנחשון את חלקת ה 60 דונם ושתלנו שם כרובית. כדרכה של החלקה, הכרובית צמחה וגדלה והגיע מועד האיסוף. יום אחד קבלנו טלפון מהסופר ס. יזהר, ששמע מחנוך, חבר שלו מוותיקי בן שמן, (ס. יזהר היה בצעירותו מורה בכפר הנוער בן שמן) שיש לנו שדה כרובית וביקש מאיתנו אישור לבוא ולצלם את הכרוביות עבור ספר שהוא כותב. כמובן שהסכמנו והסברנו לו איך להגיע לשדה.

יום אחרי השיחה, חיכינו לו בשטח ואכן הוא הגיע עם אישתו, שהייתה הצלמת שלו, והם ערכו סדרת צילומים של השדה, חיפשו כרוביות מיוחדות אותן הנציחו. לאחר גמר הצילומים, בחרנו את הכרובית הגדולה ביותר ולמרות מחאותיהם של הסופר ואשתו, העמסנו אותה על מכוניתם, למזכרת. כעבור מספר חודשים, קבלתי בדואר חבילה ובה הספר החדש של ס. יזהר (מצורפת למטה תמונת הכריכה וההקדשה). אגב, לחובבי הספרות - ספר מומלץ מאד.

אברהם ישראלי

פברואר 2026

הערה: אחי דוגי טוען שטעיתי - לפי זכרונו, חנוך ווייץ לא אמר לנו במי מדובר, אלא רק שזה חבר שלו, ולכן הופתענו כשמי שהגיעו למחרת היו ס. יזהר ואשתו לשדה בנחשון. (לשוחרי ההיסטוריה - בכל זאת עברו כבר 30 שנים מהאירוע, כך שאפשר לוותר על הדיוק )

גרעין יבולים הגיע לקיבוץ ב 1959-60. הגרעין היה מורכב משלוש קבוצות- גרעין א, ב ו ג. המבנים בנחשון כללו בעיקר צריפים, חוץ משיכון הוותיקים שכלל גם שירותים בתוך הדירה(!!!). שאר תושבי הקיבוץ גרו בצריפים, עם שירותי מקלחת ובתי שימוש מרכזיים לשימוש הקהילה כולה...

ליד בתי הילדים שכללו את קבוצת סלע - הראשונה, את קבוצת אורן ועוד תינוקות חדשים, הוקם משק ילדים לתפארת שכלל תרנגולות, עיזים, כבשים, ברווזים ואווזים, ארנבונים וכמובן- החמור שניפו שכיכב בסרט בחג ה 10. (אני מקווה שהסרט נמצא בארכיון הקיבוץ וממליץ לכל מי שלא ראה- לצפות בו). כל יום, רתמו הילדים את החמור לכרכרה ונסעו לרמפה של חדר האוכל, שם קבלו את שאריות הלחם והירקות עבור החיות במשק הילדים. 

בנוסף לחיות הללו, היתה גם קופה בשם רוקי.  איך הגיעה קופה אפריקאית למשק הילדים בנחשון?

לחברת הקיבוץ נוגה, (אמא של במבי מקבוצת סלע, שנפל על החרמון במלחמת יום כיפור) היה בן זוג שעבד בצי הסוחר ש"הביא" את הקופה במתנה למשק הילדים בקיבוץ. במסגריה בנו לקופה כלוב גדול ממתכת שם יכלה לקפץ ולהתגעגע לחבריה הקופים באפריקה. הילדים האכילו אותה וטיפלו בה כל יום במסגרת הטיפול בשאר החיות במשק. 

לאחר מספר שנים, כזוג צעיר בקיבוץ, לאחר שנולד אורי שלנו, היינו הולכים איתו יום יום למשק הילדים (או לסככת הטרקטורים, שם אהב אורי לשבת על כל טרקטור וכמובן שיותר מכל אהב כשהסעתי אותו על אחד מהם..) ותמיד חשנו את הבדידות של הקופה רוקי. 

התחלתי לבדוק איפה יש בארץ קופים מהסוג שלה שכנראה היה די נדיר. התברר שיש מספר קופים כאלה בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה וביניהם גם קוף זכר. מכיוון שלרחל היה אח בניר יצחק- בדקנו אם יש אפשרות שנביא את רוקי, בכדי שתיכנס להריון ואולי יהיה לנו קופיף קטן לשמח את ליבה של רוקי (וגם של ילדי נחשון). אנשי ניר יצחק הסכימו לארח את רוקי אצלם ולשדך לה את הזכר המקומי. הכנו כלוב המתאים להובלה בג*יפ של הפלחה, ובכדי לתפוס את רוקי ולהכניסה לכלוב, ביקשנו מהמומחה- יצחק חילי מהנוער שיעזור לתפוס אותה ולהכניסה לכלוב. היה צריך להיזהר שלא תברח מהכלוב ותטפס על אחד העצים, כי אז לא תהיה שום אפשרות לתפוס אותה. חילי נכנס לכלוב, ולאחר מרדף די ארוך, תפס את רוקי והכניס אותה לכלוב על המכונית תוך מחאות קולניות של הקופה.

נסענו לניר יצחק ושם הכניסו אותה לכלוב נפרד משאר הקופים, כדי שיתרגלו אחד לשניה. חזרנו לנחשון תוך תקווה לבשורות טובות. כל כמה ימים התקשרנו לברר אם יש "חדשות" אך לאחר מספר שבועות התבשרנו כי רוקי נפחה את נשמתה, מסיבות לא ידועות. כנראה, ההסתגלות ההדדית לא צלחה ובמאבקי הכוח שהתפתחו בלהקת הקופים, לא עמד לה כוחה.
כך הסתיים בעצב הסיפור של הקופה רוקי. 

משק הילדים המשיך להיות מרכז העניינים של ילדי הקיבוץ עד שגורלו נחרץ בתחרות על שטחי קרקע לבנייה. כמה חבל שילדי נחשון יכירו בעלי חיים רק מתמונות או מביקור בגן חיות...

אברהם ישראלי
אוקטובר 2025

עבודה בשדות הפלחה מביאה לפעמים למקרים קצת משונים (אולי גם קצת מסוכנים...) 

 באחד הימים בשנות השישים, נשלחתי ביחד עם יוסקה להביא מ"משקי ההר" על יד רבדים, טרקטור זחל (כמדומני שזה היה ה 4D הישן, זה עם מיכל הדלק בצד). נשכרה משאית מ"מובילי רמלה", החברה שהקיבוץ עבד איתה בשגרה. איתרנו קרוב לשטחי הפלחה איזו רמפה ישנה, והבאנו לשם את הטרקטור כאשר המשאית נצמדה לרמפה. עליתי עם הטרקטור והתקרבתי למשאית ואז, משום מקום, יצאו מאות דבורים (היחיד- דבור, לא דבורה...) עצבניים והתחילו לרדוף אחרי שלושתנו- הנהג, יוסקה ואני. ברחנו בבהלה, חטפתי גם עקיצה, אבל פתאום ראינו שנהג המשאית מתפתל ומחוויר, ואחרי כמה שניות התחיל להקיא והתעלף. מזל שיוסקה היה נהג משאית בעצמו. בקושי רב העמסנו את הנהג המעולף לקבינה, ודהרנו עם המשאית למרפאה בקיבוץ רבדים, שהיתה הכי קרובה. האחות ברבדים הזמינה מיד אמבולנס שלקח את הנהג לקפלן וכמובן שלא השארתי אותו לבד ונסעתי אתו, למרות שכלל לא הכרתי אותו. יוסקה לקח את המשאית לנחשון והודיע ל"מובילי רמלה" על האירוע. אני, בבגדי העבודה בפלחה, חיכיתי עד שמנהל החברה הגיע, והחזיר אותי לנחשון.

שבועיים אחרי זה, זיהיתי את המשאית ואת הנהג, שהוביל איזה מטען בקיבוץ. עצרתי אותו לשאול לשלומו. "אתה יודע" אמר לי, "זה לא היה דבור. דבור לא יכול לעשות לי את זה. זה בטח היה נחש..."

 פעם יצאתי עם חנוך פ. לאסוף חבילות קש מהעמק הנעלם, עם הפלטפורמה הרחבה, שהותקנה במיוחד להובלת חבילות קש וחציר. בדרך לעמק הנעלם נתקלנו בנחיל דבורים (הפעם היחיד- דבורה ולא דבור) וחטפנו כמה עקיצות. פתאום אני מסתכל על חנוך ורואה שהוא לא בסדר. "אני רגיש לדבורים" אמר. כבעל ניסיון במקרים כאלה (ראו למעלה) לא לקחתי סיכון, הסתובבתי ונסעתי בכל המהירות בחזרה לנחשון, עם העגלה הרחבה, וישר למרפאה, שם טופל חנוך. אני לא זוכר אם הוסע לבית החולים (אפשר לשאול אותו, הוא בוודאי זוכר).

"עקיצות" או במילים אחרות- שיגועים 

פעם חזרנו - יומלה ואני, ממשקי ההר לארוחת צהריים בחדר האוכל. ליד צומת נחשון, ראינו שלט של מונית, כזו שיש על מוניות ובתוכן מנורה. משום מה לקחנו את השלט הזה והמשכנו לקיבוץ. כשהגענו לחנייה מאחורי חדר האוכל, שמנו את השלט על קבינת הטנדר של הפלחה ונכנסנו לחדר האוכל. הראשון שפגשנו היה יהודה פרייס. סיפרנו לו בשמחה כי הטנדר של הפלחה קיבל רישיון למונית וכך ניתן יהיה להגדיל את הכנסות הענף ולהוביל נוסעים תמורת תשלום. יהודה לא האמין בהתחלה, אבל אחרי שראה את השלט על קבינת הטנדר, התלהב מהנושא והתחיל לפנטז על האפשרויות.....

אפילו מזכירות הקיבוץ הרשתה לעצמה "להשתולל" ולעשות שטויות לפעמים, בעיקר לפני האחד באפריל.

יום אחד, בשנות השבעים, לאחר שהוטמן טייפ רקורדר באחת המגירות (ובסופו של דבר- לא הקליט...) הוזמנו למזכירות מספר חברים, כל אחד אחראי על תחום בקיבוץ:

דליה, שהיתה מרכזת הקומונה באה לישיבה. בפנים רציניות נמסר לה כי מחלקת ההלבשה בקיבוץ הארצי הודיעה כי על חברות הקיבוץ לעבור ללבוש העשוי מנייר מיוחד במקום בד. דליה טענה כי הנייר לא יוכל לעבור כביסה כך שזה לא יהיה יעיל ובסופו של דבר יהיה יקר יותר ממלבושי בד.

אבי אלון האחראי על בריכת השחייה הוזמן למזכירות. יוסף שפץ, שהיה כמדומני מרכז המשק, הודיע לו שבימים הקרובים מגיע לארץ קרקס, ובקשו מאיתנו לאכסן לווייתן באורך 30 מטר בבריכת השחייה. אי אפשר, טען אבי, אורך הבריכה הוא רק 25 מטר. לא חשוב, היתה תשובת המזכירות, הלווייתן ישחה באלכסון. 

סוזן, האחראית על הסוסים בנחשון, (היו אז בקיבוץ שלושה סוסים לרכיבה) הגיעה לישיבה, ובפנים רציניות נמסר לה כי התבקשנו ממשרד החוץ לארח מספר סוסים של מלך אנגליה, המגיעים לארץ במסגרת משלחת רשמית. הקיבוץ יהיה אחראי על הגשת מזון מיוחד המתאים לסוסים אצילים כאלה. אי אפשר, אמרה סוזן, אין לנו תנאים לכך, סוסי המלך רגילים להיות בתאים מצופי חרסינה ולא בתנאים שלנו.

כאמור, היתה כוונה להשמיע את ההקלטות לכל הקהילה, אבל הטייפ, לא עבד וחבל. נשאר רק הסיפור.

רקע: בשנים 1981-1982 יישמה מדינת ישראל את הסכם השלום עם מצרים (נעים להיזכר...) כשהחלק הקשה היה פינוי יישובי פיתחת רפיח (או למי שרוצה- חבל ימית) שכלל ישובים חקלאיים (בעיקר מושבים אבל גם את הקיבוצים חולית וסופה (וכמובן את העיר ימית, שהייתה "בירת" החבל). הקיבוץ הארצי, תמך בפינוי למען הגשמת חזון השלום, שנראה אז בהישג יד. כחלק מתמיכתו, החליט הקיבוץ הארצי לסייע בפינוי יישובי החבל. כמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וכל האירועים הללו קצת נשכחו.

אני הייתי אז בשלהי עבודתי בקיבוץ הארצי כאחראי על הקיבוצים הקטנים (בשמו אז- מדור הקיבוץ הזעיר). ממדור ההתיישבות של המחלקה לכלכלה של הקבה"א נשאלתי אם אוכל לגייס עזרה מנחשון לסייע בפינוי הסככות החקלאיות- חממות וסככות צל, שהיו מקור הפרנסה העיקרית של החלק החקלאי בישובים. הייעוד של כל הסככות היה לסייע בהקמת התשתיותשל ההתיישבות החדשה של הקיבוץ הארצי.

לאחר התייעצות בקיבוץ, סוכם שאוכל לקחת את המשאית (הפורד), רתכת האוטוגן ועוד שני עוזרים לשבוע לעבודת הפירוק והשינוע של הסככות (אני זוכר שרוביניו, הברזילאי היה אחד העוזרים). הודעתי על כך לאחראים בקבה"א, אבל ביקשתי כתמורה, שאחת הסככות המפורקות תינתן לנחשון. זו לא נראתה כבעיה כי גם נחשון הוגדר כיעד התיישבותי, והסככה לנחשון נכללה כאחד מיעדי ההתיישבות. וכך הוסכם. 

באותו שבוע, עסקנו בפירוק סככות, לא היה קל לעסוק בפירוק ביתם ומשקם של האנשים, שבמקרים רבים עמדו לידנו וצפו בהרס הבית והמשק שלהם. לידנו עבדו באגרים וציוד כבד נוסף בפירוק והריסת בתי התושבים. את הסככות, או מה שנותר מהן, כולל לוחות האסבסט שכיסו אותן (אז עדיין לא היינו מודעים לסכנות האסבסט...) הובלנו למגרש על יד קיבוץ כרם שלום, בשטח מדינת ישראל. מעניין אם ערימת הסככות המפורקות הזו עדיין קיימת שם. בסוף אותו שבוע, בחרנו סככה שנראתה מתאימה, העמסנו על המשאית ונסענו לנחשון, שם פרקנו אותה ליד הדיר, במקום בו הוכנה תשתית לבנייה מחודשת.

יגאל בן יצחק היה ממונה על ההקמה שארכה מספר חודשים. לאחר חזרתי מהפעילות בקבה"א גם אני סייעתי קצת בריתוכים לחיזוק הסככה, שלפי דעתי עומדת עד היום ונושאת עליה פאנלים סולריים להפקת חשמל.

אברהם ישראלי
ספטמבר 2025
הערה: הרשימה נכתבת מהזיכרון. בוודאי ישנם אי דיוקים ואולי קצת מדמיונו של הכותב.

 עד חודש יוני 1967, היה קיבוץ נחשון צמוד לגבול מדינת ישראל, כששביל הפטרולים שכונה "הדרך הלבנה", היה צמוד לקיבוץ. ממזרח לדרך הלבנה השתרע "שטח ההפקר" שלא היה שייך לא למדינת ישראל ולא למדינת ירדן. למרות זאת, הקיבוץ עיבד חלקות ממזרח לקו  הגבול, גם בהסכם- חלקה 5 שהייתה שייכת למנזר ועובדה בהסכם עם המנזר ועם השלטונות הירדניים ששלטו בגדה המערבית. בנוסף, היו חלקות אותן חרשנו וזרענו ללא הסכם, אך באישור הצבא הישראלי. אלו נקראו מופקר 1, מופקר 2 ומופקר 3, לרגלי משמר איילון, וכן חלקה שהייתה צמודה ל"אגם" איילון, בשנים שלא היה מוצף.

כמובן שמשמר הגבול היה מעודכן במצב, אבל למרות זאת היו פה ושם בעיות. בענף הפלחה, (גידולי שדה ללא השקיה) התלוי כולו במזג האוויר, יש תקופות  ש"חייבים להספיק" לחרוש, להכין מצע זרעים או לזרוע, לפני הגשם, וכך היו תקופות שהיה הכרח לעבוד שלוש משמרות, יום ולילה, בכדי להקדים את הגשם ולזרוע בזמן.

בשנים 64-66 ריכזתי את הפלחה ודאגתי שהעבודות יתבצעו בזמן. בתקופת הסתיו, כשהגשם היה "תלוי" מעל הראש, היה צורך בעבודה סביב השעון גם בשדות שמעבר לקו הגבול. לילה אחד, נסעתי לכיוון שטחי האגם, כשפתאום קפצו עלי אנשי משמר הגבול שהיו במארב על הדרך, בואכה לשטחי האגם. תושאלתי על מעשי שם ומה יש לי לחפש מעבר לקו הגבול. הסברתי להם שאני בדרכי לטרקטור העובד בחלקת האגם בכדי להביא לטרקטוריסט (לצערי- לא זוכר מי זה היה...) את ארוחת הלילה שלו. המגב"ניקים התלבטו והתייעצו מה לעשות במקרה, הזה ולבסוף הורו לי להמשיך, אבל עם הנחיות לא לרדת מהרכב או מהטרקטור ולדווח על כל מעבר. כך התאפשרה העבודה בשטח.

מקרה אחר שקרה לי היה בשנת 1966, כאשר הדרכתי בקן השוה"צ ברמת גן את הקבוצה שהיתה הבסיס לגרעין שריג. חזרתי לילה אחד מפעולה ברמת גן, ולקחתי טרמפ את אחת מבנות הקבוצה שכיתתה הייתה בקיבוץ גזר במסגרת הגדנ"ע. לאחר שהורדתי אותה  החלטתי (בצורה די מטומטמת) לקצר את הדרך ולנסוע הביתה לנחשון בדרך הלבנה, במקום לחזור ולנסוע בדרך הכביש דבר שהיה מאריך את הדרך בכחצי שעה.... כמובן שידעתי את הדרך מצוין ותוך מספר דקות הגעתי לנחשון והלכתי לישון. לא עברה שעה ושמעתי דפיקות חזקות על הדלת. כשפתחתי ראיתי חברות אנשי מג"ב. "האם אתה הגעת לכאן דרך הגבול?" אישרתי שזה אני שנסעתי שם. "אתה לא יודע שזה מסוכן?" הסברתי להם שאנחנו נוסעים ועובדים צמוד לגבול כל הזמן והם הניחו לי לחזור לישון.

אוטובוס 411 שנסע מתל אביב לבית שמש היה כלי התחבורה העיקרי לכל מי שרצה להגיע "לעיר הגדולה" ובחזרה. הבעיה הייתה שהוא לא נכנס לקיבוץ אלא הוריד את אנשי נחשון בצומת. הרבה פעמים, כשחזרנו בשעות הערב, ירדנו בצומת נחשון וצעדנו ברגל את המרחק לנחשון. לא פעם, כשצלצלנו לנהג האוטובוס שיעצור, היו אנשים פונים אלינו – אין לכם מה לחפש שם- זה הכביש ללטרון, לגבול. כשהסברנו להם שאנחנו גרים שם, הסתכלו אלינו במבט קצת מוזר...

בשנים מאוחרות יותר, כשהיו כבר יותר מכוניות בנחשון, הייתה תורנות של "נהג תורן" שהיה אחראי על הבאת נוסעי האוטובוס מצומת נחשון. היה צריך להירשם מראש לשעת ההגעה (היה אוטובוס כל שעה...) וכך היה נהג תורן יודע מתי לצאת לצומת.

נכתב מהזיכרון לאחר יותר משישים שנה (בעזרת ארכיון נחשון)

נחשון הוקמה בחודש מאי 1950 ושנת העשור- 1960 הייתה שנה מאתגרת לחברי הקיבוץ. מספר חברים מרכזיים עזבו או עמדו לעזוב את הקיבוץ- רכז המשק הקודם (רובקה), רכז השלחין (אברמלה), וחברים נוספים- קושקוש, אורי אליעז הצייר, איציק קולקר ונעמי גלאס, רוב חברי ההשלמה האמריקאית ש"נטחנו" על ידי הקשיים האמיתיים וגם על ידי הוותיקים הישראלים ורובם חזרו לארצות מוצאם. הקיבוץ הארצי, (התנועה), הבין את חומרת המצב בקיבוץ והחליט לתת לנחשון השלמה ישראלית - גרעין יבולים, וכן החליט על אימוץ של נחשון על ידי קיבוץ גן שמואל. יבולים היה גרעין של השומר הצעיר מחיפה, יד אליהו, כפר סירקין, יפו, ועפולה. הגרעין שהתחלק לגרעין א, גרעין ב, וגרעין ג התחיל להגיע לקיבוץ במסגרת הנח"ל והתחיל להשתלב בענפי הקיבוץ ובחיי החברה ובמקביל - עם השחרור מהצבא עזבו רבים את הגרעין והקיבוץ והלכו לדרכם. לוותיקי הקיבוץ היה קשה לקלוט את הגרעין, שמספר חבריו היה יותר ממספר חברי הקיבוץ הוותיקים. הקיבוץ קלט גם קבוצת נוער (הקבוצה של הרצל) והקצה שלושה חברים כמורים ומטפלים לקבוצה.

באותו זמן הגיעה לנחשון במסגרת האימוץ - קבוצת הש.ש.ש הראשונה מגן שמואל-חברי קבוצת נשר, בוגרי צבא, בגיל דומה לחברי יבולים ובאופן טבעי השתלבו חברתית עם הגרעין וגם תרמו את ניסיונם בעבודה בחקלאות ובכל מקום אחר. יחד עם הקבוצה הגיע מגן שמואל גם מדריך מלווה לקיבוץ - יעקב שילוני, איש משק וותיק ומנוסה שלא רק ישב ותרם במזכירות ובוועדת המשק אלא גם הראה דוגמה אישית לעבודה. 

מזכירות הקיבוץ תמכה בשילוב אנשי הש.ש.ש עם הגרעין וגם המציאה שם לשילוב הזה - "גרשיש". (למי שלא קלט - הלחמה של גרעין וש.ש)
מאחר שהייתה זו שנת העשור לקיבוץ, הוחלט על עריכת חג עשור במסגרת רחבה, שתכלול הופעות אומנותיות ותערוכה שתציג את הקשיים וההישגים של אותה חבורה של צעירים שנאחזו על הגבעה ובנו את נחשון.

נבחר מחזה של ברטולד ברכט - הנפש הטובה מסצ‘ואן, שתורגם לרוח הקיבוץ ושמו שונה ל- "הנפש הטובה משון-נח". גן שמואל תרמו במאי להצגה - בנימין פגי (בולק) ונבחר צוות השחקנים להצגה. אחרי החזרה הראשונה, התברר שהשחקנים מסרבים להמשיך עם ההצגה הזו, כי נראית להם ילדותית וטפשית... לאחר התייעצויות, הוצעה אלטרנטיבה אחרת - המחזה של פרידריך דירנמט השוויצרי- "מבצע ווגה" שבעצם היה תסכית רדיו במקור. דירנמט היה סוציאליסט, מקורב לברטולד ברכט וגם אוהד ישראל. המחזה הבלתי מוכר שלו מבצע ווגה, עוסק בתקופה עתידנית, כאשר המאבק בין שני הגושים בעולם מביא למסקנה כי אין מנוס ממלחמת עולם נוספת שאין יודע את תוצאותיה. משלחת מדעית - פוליטית יוצאת למסע בין כוכבים בכדי לבדוק אפשרות של מגורים על כוכב ווגה ובתוך כך משוחחים על עוולות העולם ואיך לתקנן.  המחזה עוסק בצוות החללית בתקופת המסע. המחזה התאים לאידיאולוגיה של השומר הצעיר, למען שלום עולמי ונגד מלחמות.

הבמאי בולק תרגם את המחזה (כמדומני מפולנית) והטקסט שנכתב בכתב יד, הודפס במכונת כתיבה (מוצר נדיר) על ידי  חברת הגרעין מירה (בוסקה) שלמדה להדפיס במכונה בבית ספר. קריאת המחזה הייתה משעשעת כי המעבר מכתב היד למודפס היה מלא שיבושים. למשל, לא יכולנו להבין את המילה "מנורמהמלאה" ורק לאחר בדיקה התברר שהיה צריך להיות פנורמה מלאה...

כחלק מההכנות לאירוע החג, היה צריך להסדיר את האמפי ולשם כך הובא מגן שמואל  בולדוזר, ויעקב שילוני, המדריך של הקיבוץ, עבד עליו והכין את האמפי לצורה המוכרת עד היום. (הדשא נשתל במועד מאוחר יותר על ידי צוות הנוי בראשות שדמי)

מכיוון שהמחזה נכתב כתסכית רדיו או טלוויזיה, היתה בעייה איך להראות את זה על הבמה. לשם כך גויס בכיר מעצבי הבמות בישראל, ארנון אדר, שעיצב במות בקאמרי ובהבימה והיה מרצה לעיצוב במות בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. כנראה שתרומה לקיבוץ היושב על הגבול בלטרון שכנע אותו להגיע ולתרום (ללא תשלום!). הבמה שנבנתה הדגימה מסך טלוויזיה ענק, (להזכירכם- עדיין לא חלמו בארץ על טלוויזיות בבתים) והאקרן היה עשוי מבד רשת שכאשר האירו אותו מלפנים - לא ראו דבר אבל כשהאירו מאחור- אפשר היה לראות את המתרחש מאחוריו. 

באחת הסצנות בהצגה - היה צריך להראות ליל ברקים ורעמים. לכך גויס יוסי גל (אמבה) עם רתכת ניידת, שעמד וריתך מאחורי הבמה. כיכבו בהצגה שוש שרון שמשפט המחץ שלה היה- "בארץ הייתי זונה..., יהודה פרייס וחברים נוספים (גם אני).  

להלן תמונת הבמה:

 
תמונה מתוך ההצגה (איכות התמונה מהארכיון ירודה, זה מה שמצאתי. אני חושב שהאיש העומד הוא יהודה פרייס. אני לא מזהה את האחרים)



לסיום -
 
אירועי חג העשר "הרימו" את האווירה בקיבוץ ועזרו בשילוב אנשי הש.ש. עם החברים. 

אברהם ישראלי

נכתב מהזיכרון, לאחר יותר משישים שנה...

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן בסוף מלחמת השחרור (נחתם במרץ 1949), נקבע שבאזור עמק איילון יישאר שטח הפקר- No man‘s land  כלומר קו גבול אחד לישראל וקו גבול אחר לירדן וביניהם שטח שבו אסור לאף אחד מהצדדים להיכנס, לפעול, או לעבד את השטח עיבוד חקלאי. 

קיבוץ נחשון, שעלה על הקרקע במאי 1950, נבנה צמוד לשטח ההפקר, ואדמותיו גבלו בקו הגבול.  במסגרת ההסכם עם הירדנים, (תחת סעיף 8 בהסכם) למנזר לטרון היתה זכות להמשיך ולעבד את החלקה השייכת להם- להלן חלקה חמש שהיתה במרכז שטח ההפקר, וניתנה להם האפשרות להחכיר את החלקה לעיבוד על ידי ישראל. כך נוצר הקשר עם נחשון, שסבל ממחסור בקרקע חקלאית ושמח על האפשרות לעבד חלקה  נוספת ובמיוחד שהחלקה היתה נקיה (יחסית) מאבנים ונתנה אפשרות לפתוח תלמים ארוכים וישרים, שלא כמו מרבית החלקות המפוצלות והקטנות של הקיבוץ. תמורת עיבוד השטח, הקיבוץ "שילם" למנזר כ4 טון שעורה ועגלה עמוסה בקש - כל שנה, באירוע שאורגן על ידי האו"מ ונתן לחברים מנחשון הזדמנות להגיע לפתח המנזר ולפגוש את הנזירים. 

בכדי לעבד את החלקה, שהיתה בשטח ההפקר - מעבר לגבול המדינה, היה צריך לתאם עם הצבא ועם משקיפי האו"מ, שהצמידו לטרקטורים שיצאו לשטח מכונית עם דגל האו"מ, ששהתה כל יום העבודה צמוד לחלקה 5 בכדי לוודא שהעבודה מתנהלת ללא הפרעות. במקביל, הצבא העמיד כיתת חיילים בתצפית ובכוננות לחילוץ למקרה הצורך.
אני הגעתי לנחשון עם גרעין יבולים, בשנת 1959 והצטרפתי לצוות הפלחים בראשותו של יומלה הוותיק (כבן 29...). 

בחלקה חמש זרענו תבואות חורף - חיטה, תבואות קיץ - סורגום ובשנה השלישית - בקיה לשחת (חציר) במחזור זרעים תלת שנתי, כפי שהיה נהוג בשטחי בעל בארץ.

ביום אביבי בשנת 1962 יצאתי לחלקה חמש לזרוע סורגום עם מכונת הזריעה שנקראה דריל  Drill (ראה תמונה למטה) שהותאמה לזריעת סורגום במרווחים של מטר בין השורות. יחד אתי היה עוד איש צוות מנחשון (אני לא זוכר מי זה היה- אולי דובי לייקין או יוסלה?) בצמוד עמדה מכונית האו"מ עם צוות המשקיפים. העבודה התקדמה וחלק מהשטח כבר קיבל את מנת זרעי הסורגום לפי המתוכנן. 

כל הזמן הזה שמענו שריקות של משרוקית, מכיוון מנזר לטרון, ושברנו את הראש- מה זה יכול להיות. השריקות היו קצרות ותכופות וללא הפסקות... 
כשישבנו לאכול את ארוחת הבוקר שהבאנו איתנו, ראינו פתאום טרקטור מגיע מכיוון מנזר לטרון ועליו שני נזירים בגלימות נזירים. כשהגיעו אלינו, הרגיעו את משקיפי האו"מ וניגשו אלינו. הם הציגו את עצמם באנגלית בסיסית - שמותיהם פול ופייר, דוברי צרפתית וערבית ולצערנו אנחנו לא יכולנו לדבר איתם בשפתם אלא רק באנגלית שאותה הם בקושי ידעו.
הנזירים התעניינו והתפעלו ממכונת הזריעה שלנו שנראתה להם כשיא השכלול...

שאלנו אותם מה היו השריקות ששמענו. ההסבר היה שזו הייתה מכונת הזריעה שלהם... גם הם זרעו סורגום (בשפתם- דורה) והשיטה שלהם - הרכיבו על רגלי הקולטיבטור (ראו תמונה למטה) צינורות ומאחורי כל רגל כזאת הלך פועל עם שקית זרעים. עם שמיעת השריקה, הפועל זרק לצינור זרע אחד שנטמן באדמה על ידי שן הקולטיבטור. (מצטער אם ההסבר לא ברור לכולם). כך הם זרעו ולכן ההתפעלות שלהם מהטכנולוגיה שלנו, שעם שני אנשים אנחנו מספיקים לזרוע הרבה יותר מהם.

אנחנו התרגשנו מאד מהמפגש הבלתי צפוי הזה. לפני שעלו על הטרקטור וחזרו, הוציא פול מגלימתו שני בקבוקי יין של לטרון ונתן לכל אחד מאתנו. את בקבוק היין שקבלתי שמרתי מספר שנים בלי לפתוח, ורק אחרי זמן רב פתחנו ושתינו את היין.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשנפתחה הדרך והתחזק הקשר בין קיבוץ נחשון והמנזר, סייע הקיבוץ למנזר למכור יין לישראלים ובכל שבת נפתח דוכן למכירת יין על ידי חברי וחברות נחשון וביניהן גם רחל ישראלי, שהבנתה ביין הייתה תיאורטית בלבד (היא בקושי טעמה יין...) אבל המליצה על הסוגים השונים של יינות לטרון ומכרה בכמויות. הנזיר פול ניהל את יקב המנזר ובהמשך הפך להיות אב המנזר ושמר על קשר הדוק עם קיבוץ נחשון, עד מותו. 

נכתב על ידי אברהם ישראלי, פברואר 2024

קולטיבטור (או קלטרת)
 

 מזרעה- דריל  Seed drill

הערה: 
הדברים נכתבים מזיכרון אישי ועלולים להיות בהם אי דיוקים ו\או טעויות. אשמח לשמוע הערות ותיקוני עובדות.

הקדמה:

בשנות השבעים של המאה הקודמת, קיבוץ נחשון היה קיבוץ קטן, עם אמצעי ייצור מוגבלים לחקלאות, רווחיות מפוקפקת-תלויה במזג האוויר ובמגבלות מכסת המים להשקייה. 

אפשרויות הפיתוח הכלכלי ויצירת עוד מקומות עבודה לחברים, חייבה מחשבה על הקמת איזו תעשייה לקיבוץ. כבר אז היה ברור כי מרבית הקיבוצים המצליחים כלכלית התבססו על איזו תעשיה מוצלחת. גם קיבוצים גדולים כמו גן שמואל, משמר העמק ומעגן מיכאל וגם קיבוצים קטנים יותר. בכדי לבדוק ולאתר תעשייה לנחשון, נבחר עמי יוגב לבדוק ולהציע מפעל לקיבוץ. 

לאחר מספר חודשי בדיקה, עמי בא לקיבוץ עם הצעה להקמת מפעל לייצור צבעי דפוס שבדיקתו הראתה שיהיה רווחי, יספק תעסוקה למספר חברים ויוסיף ענף לקיבוץ. עם התקדמות הטיפול והבדיקות סביב ההצעה, השלב הבא היה מציאת שם למפעל. הוכרז על תחרות נושאת פרסים למציאת שם (הפרס היה תקליט...) והזוכה היתה הילדה נועה ישראלי והשם שהציעה היה  - צידן צבעי דפוס נחשון. הכל נראה טוב עד שהתברר כי תהליך הייצור של הצבעים גורם לזיהום סביבתי, ועלול לזהם את האוויר בסביבת הקיבוץ עד כדי סכנה לבריאות הציבור, דבר שיצר התנגדות להקמת תעשייה כזו בקיבוץ והתכנית בוטלה.

ספיר כוכבי (1)

מחלקת התעשייה של הקיבוץ הארצי, הציעה לנחשון להיכנס לתחום של ייצור אבני חן בשותפות עם קיבוץ רבדים במפעל "ספירים" לליטוש גבישי ספיר מלאכותיים ומכירתם כאבני חן "חצי יקרות". צוות של חברי נחשון התחיל לעבוד ברבדים וללטש גבישי ספירים. השותפות הזאת לא עלתה יפה כי רווחיות הייצור של האבנים הללו היתה נמוכה (אם בכלל). 

במקביל- הוצע להשתתף עם האוניברסיטה העברית במחקר ופיתוח של גביש מיוחד - ספיר כוכבי, שזו אבן חן מיוחדת, שכאשר נופלת עליה קרן אור (שמש או אור מלאכותי) מופיע עליה דמות של כוכב בעל 6 קרניים. בטבע יש גבישים כאלה אך הם נדירים ויקרים מאד - אפילו יותר מיהלומים. המחלקה לכימיה באוניברסיטה רצתה לפתח ייצור מלאכותי של הגביש.  תהליך הייצור עליו עבדו באוניברסיטה היה מבוסס על תנור ייחודי שנקרא תנור וורניי (ראה הערה 2).

אפרים שני נבחר להיות איש נחשון במעבדת המחקר והתחיל לעבוד באוניברסיטה במטרה להשלים את הפיתוח ולהעביר את הייצור לנחשון. נחתם הסכם בין נחשון לאוניברסיטה ובו חויב הקיבוץ לשתף את חברת יישום של האוניברסיטה ברווחי הייצור התעשייתי הנובע מהפיתוח, כנהוג בהסכמים שבין האוניברסיטה לבין התעשייה.

לאחר מספר חודשים, (אני לא זוכר כמה, אפשר לשאול את אפרים...) נבנה בנחשון תנור כזה והמשך הפיתוח עבר לקיבוץ. לאפרים נוספו חברים נוספים מהקיבוץ ונראה היה כי תהליך הקמת המפעל מתקדם. הבעיה הייתה שלא הצליחו בגידול הגבישים בצורה רציפה ותעשייתית. בארצות הברית, שם היה השוק העיקרי (וכמעט הבלעדי) למוצר, פעלה חברה שייצרה ספיר כוכבי ושיווקה באופן בלעדי את המוצר בעולם. מידע שהגיע לצוות המפעל יידע כי החברה- לינדה, מוכנה למכור קווי ייצור מסיבות השמורות אתה. זו נראתה הזדמנות לעבור מייצור מעבדתי לייצור תעשייתי עם קו ייצור שכבר הוכיח את עצמו. (הערה - חוסר ניסיוננו לא גרם לנו לחשוד - למה החברה רוצה למכור קווי ייצור של מוצר כל כך מוצלח...) בעזרת מחלקת התעשייה של הקיבוץ הארצי עם חבר קיבוץ חצור יצחק קדם שסייע רבות במו"מ עם החברה בארה"ב וגם בעזרת איש עסקים יהודי אמריקאי אותו הכיר יצחק קדם עוד לפני עלייתו מארה"ב לישראל, נרכש קוו הייצור מהחברה ונמכר לנחשון. צוות של אנשי נחשון יצא לארה"ב ללמוד את הציוד בכדי להרכיבו בנחשון. בצוות, ביחד עם אפרים, היה גם יוסי גל (אמבה) שהיה אחראי על כל הצדדים הטכניים ביחד עם נתן קלוגמן. כשהגיעו המכולות עם הציוד, הרכיבו את קו הייצור במבנה של המפעל, ובמהרה הדליקו את שורת התנורים והתחילו לייצר. משאית הקיבוץ הוביל בלוני מימן מחיפה כל יום, חמצן הגיע במיכלית ובהקדם הוחלט לרכוש אלקטרו לייזר - מכשיר להפרדת מים לחמצן ומימן, שיחסוך לפחות את רכישת החמצן היומית. נרכשה גם מערכת אל-פסק, שמונעת הפסקות חשמל, כי התברר שהפסקת חשמל, אפילו של הרף עין, קוטעת את תהליך בניית הגביש וכל עבודת המשמרת הולכת לטמיון. נרכשה גם מערכת לליטוש וחיתוך הגביש והכנת המוצר הסופי - אבני חן מסוג ספיר כוכבי. התנור הבודד, המשיך לפעול להמשך המו"פ, ולא לייצור מסחרי.

צוות המפעל התרחב והתחילה מכירה של המוצרים בשוק האמריקאי. גזבר הקיבוץ היה מגיע לבורסת היהלומים עם חבילה שנשלחה לארה"ב לסוכן מקומי שהיה אחראי למכירות בארצות הברית. לאחר תקופת ההרצה, כשהמכירות הגיעו לסכום משמעותי בן 7 ספרות, הגיעה תביעה מהאוניברסיטה לתשלום תמלוגים בסכום מאד משמעותי לקיבוץ, שלמרות ההכנסות מהמפעל, היה נתון בקשיים כלכליים. 

בנחשון התפתח וויכוח - האם יש הצדקה לדרישת התשלום מהאוניברסיטה, וסוכם להתנגד לדרישה. האוניברסיטה, בהתאם להסכם עם הקיבוץ, פנתה לבוררות מוסכמת ונקבע בורר- נשיא איגוד המהנדסים. 

אני הייתי מרכז המשק והובלתי את הגישה המתנגדת לתשלום התביעה שהסתכמה ביותר ממאה אלף ש‘‘ח, סכום מאד גבוה. אפרים שני, מרכז המפעל, טען לעומת זאת כי כדאי לשלם ולהוריד מאיתנו את התביעה, כי אנחנו עלולים לשלם הרבה יותר אם נפסיד בבוררות.

בכתב ההגנה  טענתי כי תהליך וורניי, עליו ביססה האוניברסיטה את התביעה, פותח עוד במאה ה19  ובכלל - הייצור בנחשון לא התבסס על המחקר של האוניברסיטה אלא על הידע שנרכש מארצות הברית. בפגישת הבוררות היה צד אחד מוכן (אנחנו) והטענות שלנו נשמעו משכנעות, ומולנו נציג האוניברסיטה שניסה להסתמך רק על המילים הכתובות בהסכם.

לאחר שבוע מתוח, קבלנו את פסק הבוררות ובו זוכינו מכל התביעות ובנוסף - האוניברסיטה חויבה בדמי הבוררות...

אפילוג:

לאחר מספר שנים של ייצור ומשלוחים לארצות הברית, הוחלט לרכוש קו ייצור נוסף כדי להכפיל את הייצור. הציוד הגיע והוחל בהרכבתו על ידי צוות מקומי של חברי הקיבוץ.
לרוע המזל, ארצות הברית נפלה למיתון  כבד בשנת 1980, והענף שנפגע יותר, היה ענף אבני החן ששימשו לייצור תכשיטים. מכירות המוצר ירדו כמעט לאפס, כאשר אפילו ייצור של שנה ויותר, שלכאורה נמכר כבר, התברר שהיה  בהסכם קונסיגנציה - כלומר היה אמנם אצל הסוכן בארה"ב, אבל נשאר בבעלות המפעל עד למכירה, שלא קרתה. אחרי תקופה שבה הייצור נמשך אך לא היה ניתן למכור אותו, הוחלט להפסיק את הייצור, ולאחר עוד זמן, הוחלט לפרק את הציוד ולמכור את מה שאפשר, בכדי למזער נזקים. 

זה היה סופו של מפעל ספיר כוכבי בנחשון. בהמשך- המחלקה לתעשייה שכנעה את הקיבוץ להיכנס למין שותפות עם קיבוץ נגבה ולהתחיל לייצר שקיות פלסטיק מיוחדות. זה היה הצעד הראשון להקמת מפעל אר"ן, אבל זה כבר סיפור אחר.

הערות: 

(1) גביש הספיר הכוכבי  ( Star Sapphire ) הוא חומר קשה כמעט כמו יהלום (דרגת קושי 9.25 בסולם שיהלום הוא 10). הוא יכול להופיע בצבעים שונים, כאשר האדום נקרא רובי. הבסיס הכימי של הגביש הוא תחמוצת אלומיניום, והצבעים השונים הם תוצאה של המצאות תחמוצות מתכות במבנה הגביש. אפקט הכוכב מתקבל על ידי הוספה של תחמוצת טיטניום ביצירת הגביש. החום מופק על ידי להבה המוזנת ממימן וחמצן ולא מדלקים פחמימנים.
ראה דוגמה. האבן בתמונה הימנית (טבעית) שווה כ 175 מיליון $)   

(2)  תנור ורנויל (מבוטא –וורניי) על שם המפתח במאה ה 19 אוגוסט ורנויל (Verneuil )