בסוף 1965 הגעתי לקיבוץ נחשון. היה זה יום אחד בלבד לאחר תקרית הטרקטורים בשטח ההפקר, שבה נאבקו חקלאים ישראלים וירדנים על אדמות עמק איילון, שעובדו על ידי שני הצדדים תוך הסכמה שבשתיקה. בעקבות התקרית נאסר על חברי נחשון וקיבוצי האזור לעד את אדמות שטח ההפקר, שהיו יקרות בשל משבצות הקרקע המעטות והזיבוריות, שאפינו את האזור. רק חלקה אחת בשטח ההפקר ניתן היה לעבד – "חלקה חמש", שנחכרה ממנזר לטרון.
מיד עם בואי לנחשון צורפתי לצוות הפלחה וגידולי השדה. הייתי בין הישראלים המעטים שהורשו לעבד את שטחי ההפקר, ב"חלקה חמש". הייתה זאת חוויה מיוחדת במינה לעלות בטרקטור הזחלילי בדרך העפר המוליכה לחלקה המבודדת, בין הקוצים בשטח ההפקר, לחצות את שלטי האזהרה "עצור! גבול לפניך! אין מעבר!" ובעיקר לעבוד כה סמוך למשטרת לטרון, רק לאחר מלחמת ששת הימים נוכחתי עד כמה היא קטנה, פגועה ופגיעה. עד אז חיינו בצל המשטרה הנוראה. עבדתי לבד בשטח ההפקר, לא הייתה בכל העמק הגדול נפש חיה, למעט עדרי הצבאים שליוו אותי. הם חשו בי בניגוד לשטח ירדן שם ניצודו, הרי בשטח ההפקר לא יורים, והגיעו בעדרים גדולים. בעין אחת הייתי מתבונן בתלמים שחרשתי באדמה הטובה והבתולית, ובעין השנייה מעיף מבט לגג המשטרה וללגיונר החמוש הצופה עלי. חששתי שמא הוא וחבריו ינסו לחטוף אותי. שמתי מבטחי בעוזי ובשתי המחסניות שהיו מתחת למושב וברימון העשן שהיה עלי לפתוח בעת צרה, כדי שאנשי משמר הגבול שבמשטרה הסמוכה יחושו לחלצני. אך במשך כל שלוש שנות עבודתי בשטח ההפקר לא אירעה שום תקרית, והליגיון כיבד את ההסכם עם המנזר במלואו.
עבודתי בפלחה הייתה שלובה בעיסוקי בידיעת הארץ. התמסרתי לכך בכל מאודי ושוטטתי בשעות הפנאי בגבעות הסמוכות לקיבוץ. תוך זמן קצר התברר לי, כי הקיבוץ נמצא באזור עשיר באתרים מכל התקופות, כגון אתרים פרהיסטוריים ממערב לו. שם ליקטו הוותיקים כלי צור רבים והקימו אוסף בקיבוץ ( שהידלדל לאחר שמרביתם עזבו). התקופות ההיסטוריות הקדומות יוצגו בתל גזר הסמוך, מחשובי האתרים המקראיים בארץ, שם הרביתי לשוטט עוד בטרם החלו החפירות החדשות מטעם מכון נלסון גליק בתל, מנסה לפענח את החפירות של מקליסטר מראשית המאה. תקופת הבית השני והתקופה הביזאנטית יוצגו על ידי אמאוס ניקופוליס, שעל שרידיה שכן הכפר הירדני עמאוס, שיכולתי רק לצפות בו עד מלחמת ששת הימים בעזרת משקפת גדולה. כך גם לגבי מבצר לטרון הצלבני, שחורבותיו ייצגו את התקופה הצלבנית וימי הביניים, בעת ששימש תחנת דרכים חשובה בדרך לירושלים. לטרון העידה על החדירה האירופית לארץ במאה ה-19 בדמות מנזר השתקנים החבוי בסבך האורנים. את תקופת המנדט ייצגו תחנת המשטרה ושרידיהם של שני מחנות מעצר ששרידי אחד מהם, שנותרו בשטח ההפקר, השתרעו כמעט עד לגדר הקיבוץ. ניסיונות להבין את אירועי לטרון בתש"ח מבעד למיתוס שדבק בהם, הביאו אותי להתעניינות במלחמת העצמאות בכלל.
חזור לתוכן
הרביתי לשאול את חברי הקיבוץ על האתרים שמצאתי סמוך לקיבוץ, רובם השיבו לי שאיחרתי במספר שנים, שכן אנשי ידיעת הארץ הוותיקים שהכירו היטב את האזור, עזבו זה מכבר, לכן שמחתי כשאחד ממייסדי הקיבוץ סיפר לי, כי אשתו כתבה בשעתו עבודה מקיפה על האזור בשם שלושת אלפי שנות יישוב העמק איילון היא נעזרה רבות בחנינא אמוץ ממייסדי הקיבוץ שהיה רועה צאן, הכיר היטב את הסביבה והיה בקי במקורות. המחברת ציינה כי נסתייעה בעבודות בספריית המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בגבעת רם. בעקבות זאת הגעתי למכון בניסיון לאתר חומר על האזור. לא הייתה לי הכשרה אקדמית כלשהי או מיומנות לעבוד בספרייה מקצועית, ואפילו לא ידעתי כיצד מאתרים ספר בקטלוג. למרות זאת הצלחתי למצוא חומר חשוב.
במשך זמן רב הגעתי בכל יום פנוי לספרית המכון, ומאוחר יותר גיליתי את הספרייה הלאומית. חיש קל מצאתי את עצמי ביציע ארץ ישראל שבספריה ליהדות, שם, תוך הרבה תהיה ותעיה הגעתי לחומר חשוב.
הקיבוץ הקציב לי כמה ימי עיון בשנה, אך העדפתי לנצל אותם להשתתפות בכנסים הנפלאים של המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית. דרכם למדתי להכיר את הארץ בכלל ואת ירושלים בפרט. אך יותר מכל ייחסתי חשיבות לעבודה בספרייה. כדי להגיע לכך, ניצלתי את משמרות הפלחה. בעונות מסוימות הייתי עובד משמרת ראשונה ושנייה חליפות, כך שיכולתי לנצל את המרווחים שביניהן ללכת לספריה. הייתי קם למשמרת ראשונה בשעה 4-3 לפנות בוקר, מסיים בצהריים ומיד נוסע לירושלים למשמרת שנייה, בספריה, בה ישבתי עד לסגירתה בעשר בלילה. אז חזרתי לקיבוץ במאסף האחרון לתל אביב, העוצר בצומת נחשון, ומשם עוד מסע קטן של כמה ק"מ ברגל עד לבית. דאגתי למיין את החומר הרב שצברתי בספרייה. לרוב הייתי נרדם על החומר מרוב עייפות, מתעורר ונרדם עד הצהריים למחרת, להתחלת המשמרת השנייה בפלחה. למחרת הייתי חוזר על שתי המשמרות בפלחה ובספרייה, מרוצה שאני מצליח לדחוס שלושה ימי פעילות ביומיים !
בה בעת חזרתי למסעותיי הארוכים. בשבתות טיילתי בהרי יהודה, משכים קום וחוצה את השפלה, מעפיל על הרים ומסיים בירושלים בערב, ומשם חוזר בתחבורה ציבורית לצומת נחשון וממשיך ברגל לקיבוץ.
בנחשון היו צעירים לא מעטים, אך לוותר על שינת השבת כדי לשוטט בהרים ועוד בקצב מזורז, לא היו מועמדים... לעתים נתקלתי בשיטוטי במטיילי סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע, או של בית ספר שדה הרי יהודה שבבר גיורא, לעתים הצטרפתי אליהם ולמדתי מהם רבות על הרי יהודה, במיוחד מרחל דרורי, שהייתה מראשוני המדריכות אז בארץ ממנה ומאחרים שמעתי, בין השאר, על בית ספר שדה ועל אפשרויות ההדרכה בו, שאיפה שהגשמתי רק בשנת 1968.
רמי בנחשון
רמי יזרעאל הגיע לנחשון בעקבות אחיו עמוס שהיה בחברת הנוער הראשונה של נחשון - "איילון", ארבע שנים היה בנחשון. במהלך עבודתו בשדות נחשון נחשף לעבר המפואר של אזורנו, ובהמשך הרבה לחקור ולגלות מקומות רבים באזור נחשון. במשך תקופה ארוכה הוא פירסם מדור בעלון הקיבוץ "על הרכס" שנקרא "מגבעות ועמק". לפני זמן הגיע לארכיון ארגז שהכיל חומר רב שבו העלה על הכתב את שחקר ואסף באזורנו – עמק איילון.
אחרי נחשון
בהמשך התגורר בירושלים והתמקד בחקר הרובע היהודי בעיר העתיקה. לפני כ-18 התארגנה קבוצה שכללה מוסדות ואנשים שתרמה כסף והביאה להוצאת הספר "אבני דרך בידיעת הארץ", שאמור לבטא את תרומתו הרבה של רמי לחקר ארץ ישראל והפצתה ברבים. בסיום הספר בדף הביבליוגרפיה שבו מצוינים ספרים, חוברות, מאמרים ולקטים שחוברו ע"י רמי מצוין גם "מגבעות ועמק" - דפים לתולדות עמק איילון בעלון קיבוץ נחשון. את הספר ערך אלי שילר בהוצאת אריאל.
פרופ‘ יהושע שוורץ
בפרסום בעיתון "הארץ" לספר, מספר פרופ‘ יהושע שוורץ, שהוא דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן:
"לפני שנים רבות, בעת כתיבת עבודת הדוקטור שלי, נהגתי לפקוד מדי יום את אולם קריאה יהדות בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ("הספרייה הלאומית"). התייצבתי בספרייה עם פתיחתה כדי להגיע ראשון לכל הספרים הנחוצים שעל המדף.
יום אחד נעמד לידי אדם זר לי, בעל קומה ממוצעת ושפם עבות, וביקש את אחד הספרים שעל שולחני. דרך אגב הוא התעניין גם בנושא מחקרי. סיפרתי לו שאני עובד על היישוב היהודי ביהודה בתקופה הרומית-ביזאנטית, ושכעת הגעתי לחקר עמק איילון. הוא מיד שאל אם אני מכיר אי-אילו פריטים ארכיאולוגיים מהאזור שרלבנטיים למחקרי. עיניי חשכו. חשבתי שכבר קראתי הכל, שאני יודע הכל. הוא המליץ לי להזמין ממחסן הספרייה את "עלון קיבוץ נחשון" מאמצע שנות ה-60, ולחפש טור אישי בשם “ גבעות ועמק".
האיש שעמד לידי היה רמי יזרעאל, מחבר הטור והספר שלפנינו. ממנו למדתי באותו יום לא רק על אזור עמק איילון אלא גם על צניעות, במיוחד צניעות אקדמית: יש חוקרים רציניים שאינם משתייכים לעולם האקדמי, ודברים חשובים מתפרסמים לא רק ב"ספרות המחקר" אלא גם בבמות פופולריות, ואין לזלזל בהן או בכותביהן."
סוף דבר
אתר נחשון הביא לקוראיו מספר פרקים מהספר "אבני דרך בידיעת הארץ", שבהם מסופר על התקופה בה רמי היה בנחשון. עד היום פורסמו הפרקים: ימי נחשון (1965-1969) ו- עבודותיי הראשונות בחקר עמק איילון. בהמשך יופיעו קטעים נוספים מהספר ומאוסף כתביו המצוי בארכיון.
במהלך עבודתי בעמק איילון, לאחר מלחמת ששת הימים, נתמזל מזלי וגיליתי תל עתיק מתקופת המקרא, סמוך למנזר לטרון, שמיקומו לא היה ידוע במחקר.
באותה תקופה הייתי בקשרים הדוקים עם פרופסור יוחנן אהרוני ואף התכתבתי עמו . הסבתי את תשומת ליבו לתל שגיליתי באזור והוא זיהה אותו כרבתו (ארבה) ביהודה, הנזכר במקרא, או רובות – הידועה במקורות המצריים. אהרוני הודה לי על גילוי התל באחד ממאמריו שהתפרסם באנגלית.
לאחר שסיפרתי על כך לנזירים, הם התרגשו מאד מהתגלית. אחד הנזירים העיד שמדי פעם הוא נתקל בחרסים ובממצאים שונים בעת עיבוד הקרקע שאחד מהם זוהה כפסל עשתורת.
פרופ‘ אהרוני אף זיהה חרסים שליקטתי בסמוך לנווה שלום של ימינו. ושייכם לימי בית ראשון. פרופסור יגאל ידין שלח לי את פענוח הכתובת הערבית הקבועה מעל הכניסה לקבר שיח‘ אבן ג‘בל מעל לטרון, הוא פיענח אותה בעבודת המוסמך שלו עוד לפני קום המדינה. פרופ‘ אבי יונה סייע לי בפענוח כתובת של אבן מיל רומית שנמצאת מצפון לשער הגיא. באותו זמן נמניתי עם נאמני אגף העתיקות והרביתי לדווח על כל תגלית.
באחד הימים הוטל עלי לחרוש חלקה סמוכה לקיבוץ. היה זה חריש עמוק במיוחד, שנעשה אחת לכמה שנים כדי לאוורר את הקרקע המהודקת. שמתי לב, כי בנקודות מסוימות לרוחב החלקה, המחרשה נתקלת באבנים ואף נשברת כשהיא מעלה אבן גדולה במיוחד, עד שנוצרה מעין גדר אבנים. התופעה סיקרנה אותי. הלכתי לאורך התוואי וגיליתי שהגדר נמשכה במעבה החורש הסמוך. וותיקי נחשון העידו. כי בראשית שנות החמישים, כאשר הכשירו את השטח לנטיעת יער, הם סיקלו טרסת אבן רחבה, במקום שנמצא בית העלמין של הקיבוץ. בתצלום אוויר של האזור משנת 1945, שהשגתי ממלקת המדידות, הבחנתי בהמשך הקיר לכיוון צומת לטרון. מי יכול היה לבנות קיר אבן רחב יחסית וארוך כל כך? הייתכן שזוהי תשתית של כביש קדום שמקביל לכביש המודרני מלטרון לצומת נחשון? יצוין כי התוואי הקדום היה הגיוני ונוח יותר מהכביש המנדטורי המפותל ששימש במשך שנים גם את הכביש הישראלי.
נראה היה אפוא, שמצאתי את תוואי הדרך הקדומה מעמק איילון דרומה, הנמשכת אולי עד עזה. פרסמתי זאת בעלון הקיבוץ "על הרכס", במדור קבוע שלי בשם מ"גבעות ועמק", העותק היחיד של פרסומים אלו שמור כיום בספרית יד יצחק בן צבי.
בכל השנים הללו ביקשתי להעביר לציבור את הידע שצברתי בדרכים שונות, לרבות בהדרכת סיורים, שבה התחלתי עוד לפני מלחמת ששת הימים, זאת, לאחר שהתוודעתי לסניף החברה להגנת הטבע בירושלים במסגרת שיטוטיי , כתבתי ליורם הרועה, מרכז הסניף, והצעתי הדרכות באזור לחברים. ואמנם בשנת 1966 הדרכתי לראשונה במסלול ממצפה הראל ועד לגבעה 314 (כיום נווה שלום), היה זה מסלול חדש ולא מוכר, בין השאר בגלל קרבתו לגבול. שלטי עצור! גבול לפניך! היו מוצבים מאזור המצפה ועד לגבעה 314, שהייתה הנקודה היחידה בשטח ישראל דאז שניתן היה לצפות מלמעלה, אם כי בהפרש של 40 מטר בלבד, על מוצב לטרון המאיים. זכורני כי בכל מהלך הטיול המטיילים חששו שמא נחצה את הגבול לנוכח השלטים המאיימים. רק כשהשתכנעו שאני מכיר את השטח היטב, הלכו אחרי, ולפתע, ללא אזהרה מוקדמת עמדנו כל גבעה נישאה הצופה על לטרון מלמעלה! לאחר שנרגעו הסברתי להם שאנו מצויים בשטח ישראל ואנו בטוחים כאן. אחד המטיילם הנרגשים הציע כי נשכב מיד ארצה ולא נעמוד כ"צלליות מטרה" מול לטרון, ונמצא מסלול חלופי פחות מפחיד, הרחק מהגבול. ואמנם בחרנו במסלול מצומת נחשון לשייח מוסה ( כיום מצפה בקוע בלב חורשת קק"ל), אז נקודה נידחת בלב גבעות חשופות, שם הראיתי את כתובות "תחום גזר" מהתקופה החשמונאית. פרט לקומץ חברי נחשון הוותיקים, שאחד מהם גילה אותן מחדש, איש לא הכירן אז. משייח מוסה צפינו מנקודת מבט לא שגרתית על הסביבה ועמק איילון, על מרחביו שבשטח ישראל בשטח ההפקר ובירדן.
סיירנו בתל גזר בשרידי החפירות של מקליסטר מראשית המאה העשרים, שאליהם התוודעתי בעזרת עבודת המוסמך של דוד אוסישקין, שגיליתי בספריה הלאומית. זכורני שקודם לסיור הלכתי עם התצלומים שעשיתי מהעבודה, סיירתי בחפירות התל במשך שעות ארוכות והרגשתי עצמי כמגלה אותו מחדש לעצמי ולאחרים.
לטרון וסביבתה נכבשו כבר ביממה הראשונה למלחמת ששת הימים. הייתה זאת עבורי ועבור כל חברי נחשון חוויה עמוקה. לאחר שנים רבות שחיינו בצלה של לטרון. בעקבות המלחמה הפכה נחשון בין לילה מיישוב ספר נידח לקיבוץ בלב המדינה, על כביש מספר 1. כאמור, קודם למלחמה הייתה זו למעשה דרך פנימית ששימשה את הפלאחים בדרכם לעיבוד שטחי ההפקר. במלחמה עצמה נטלתי חלק צנוע עם חברי במסגרת ההכנה המרחבית שאליה היינו שייכים. יותר משעשיתי שימוש ברובה הצ‘כי המיושן שקיבלתי, עשיתי שימוש בעטי ותיעדתי את האירועים בצורת יומן. הדברים פורסמו בחוברת שהוציא הקיבוץ במלאת שנה למלחמה בשם "ששת הימים שלנו", וזכתה לשבחים רבים.
בעקבות המלחמה נפתחו לי מרחבי סיור ומחקר חדשים באתרים חשובים שעליהם יכולתי רק לצפות במשקפתי קודם לכן. יצרתי קשר עם הנזירים ובמיוחד עם האב מרסל, שממנו למדתי על אתרי הסביבה, לרבות בית המרחץ הביזאנטי של אמאוס שזכיתי להצילו מחורבן, וכך לגבי שרידי כנסיות עתיקות באזור, שדאגתי שלא ייפגעו. סיירתי במשטרת לטרון הנטושה וזכיתי להיות הישראלי הראשון שהניף עליה את דגל ישראל. לאחר שהדרך פונתה ממוקשים, הדרכתי בלטרון ובסביבתה את מטיילי סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע. באחד מהטיולים הללו פגשתי מטיילת נלהבת, שהייתה לימים רעייתי ואם שתי בנותיי.
זמן לא רב אחר כך בשלה בי ההחלטה להתמסר להדרכה ולשם כך יצרתי קשר עם בית ספר שדה בר גיורא, שעבר אחר כך להר גילה. עזבתי את קיבוץ נחשון בשנת 1969, נושא עמי זיכרונות טובים מהקיבוץ ואנשיו, ובעיקר מצעדי הראשונים בתחום ידיעת הארץ, שהניחו את היסוד לפעילות ענפה בנושא במשך למעלה משלושים שנים פוריות ומהנות.
קהילה
לתמונות הקודמות
