שישים שנה לבני קיבוצי המוסד החינוכי, "צפית".הייתה לי ילדות נפלאה, לא יכולתי לבקש ילדות אחרת.שמי יזהר, יזהר שרון. אני בן קיבוץ נחשון, וכפי שכבר כתב אותו משורר קיבוצניק, " אני אכן חייתי ביניכם כמו צמח בר"... בבית-הילדיםאני זוכר את ה"הקמות" של אחר-הצהריים ואת ה"השכבות", להן קדמו פסטיבלי צחצוח-השיניים ולבישת-הפיג‘מות, מבית היוצר של החינוך-המשותף...אני זוכר את בית-הילדים ואת חדרי-הילדים. בכל חדר שלוש מיטות- ברזל פשוטות, כל אחת צמודה לקיר אחר, ולכל מיטה צמודה ארונית קטנה. על הקירות תמונה או שתיים, וזה כל הריהוט, כפי שמצווה תורת השיתוף והשוויון. בכל חדר שלושה ילדים קטנים, בנים ובנות במעורב, המקבלים בהכנעה את כיבוי-האורות המתבצע ע"י המטפלת, שכינויה בפינו היה "המשכיבה", בשעה 9 בדיוק, כפי שקובעים עקרונות החינוך-המשותף.אני זוכר את הפחד המשתק, ההולך ומשתלט עלי עם כיבוי האורות. אני זוכר את הקריאות הרפות: "שומרת, שומרת" המופנות אל עבר מכשיר ה"שמר-טף" הממוקם מעל פינת-המטפלת. לא, לא אמא ולא אבא, אלא "שומרת", כי כך זה כאשר הלינה היא "משותפת".
בית-הספר-היסודיואני זוכר כאילו היה זה אך אתמול, את כניסתי למסגרת בית-הספר- היסודי, בניצוחו של המורה והמחנך צביקה, זה שאך אתמול עוד היה "פלחניק" (עובד בגידולי-השדה) בהכשרתו, ועכשיו קיבל על עצמו את דין סידור-העבודה. ואני, ילדון מוצץ אצבע אשר טרם מלאו לו ארבע-וחצי שנים, יושב ולומד בכיתה אחת עם ילדים בני שש-וחצי, ויותר, כיאה לחינוך- המשותף.
ילדות בטבע אני זוכר את טיולי-הטבע אל ה"משלט" המחורץ כולו על-ידי בונקרים ותעלות-לחימה, מתמזגות ומתפצלות; ואל "מחנה העצורים" בואך שטח-ההפקר; ואל "בור התאנה" ו"עץ הדומים".ואני זוכר את הנץ הסתווניות ואת עמודי החצב המבקעים את גושי הסלע, ומיד אחריהם את בואו של הגשם הראשון, הממלא את אגם- איילון, ואת נצנוצן של מאות-אלפי טיפות-מים זעירות הנאחזות בשערות עצי האורן, ותכף לאחר מכן את נחילי החלזונות אשר כל הקיץ התחפרו באדמה היבשה וכעט מגיחים ומזדחלים לאיטם על סלעי עמק-איילון. והריח, ריחה של אדמת החורשות הטחובה, הנרטבת ומפיצה ניחוח אותו אינני יכול לשכוח. ואני זוכר את מרבצי הכלניות השוטפים למלוא כל העין. אני זוכר את הורוד המשתרג בסגול של אלפי ראשי-רקפות המגיחות ומציצות תחת כל סלע. את פריחת הכרכומים הלבנים, ואיתם הכוכבנים, החרציות, הנוריות והעיריות, ואת זרי הנרקיסים אשר לריחם המשכר לא נשאר שום אף אדיש. אני זוכר את גבעת-התורמוסים המכחילה בשולי המשק, כשבתוך ימים אחדים פורח כל העמק בצבעים עזים. אני זוכר את הריח, אותו ריח אותו אינני יכול לשכוח, ומעל כל התפרחת מרחפים "לבניני הכרוב", והנה קן של סבכי, וזוג פשושים מפזז בינות לקרני השמש, ומתגרה בזוג יונקי-דבש. אני זוכר איך בדשא מנקרת דוכיפת מצויצת וזהובה, שולה במקורה הארוך שלשולים דשנים, בעוד סביבה מתרוצץ במעגלים נחליאלי טרוד, ארוך זנב. ובעוד אלה רוחשים ובוחשים והנה על הגדר מתנחלת להקת זרזירים קולנית המניסה מתוך הסבך להקת חוחיות צבעוניות. על אשכול קוצי הדרדר הסגלגל המסמן את קו ההפרדה בין שולי שדה התלתן ודרך-העפר, משפד חנקן גדול חרגול ירקרק, במיומנות של רוצח-שכיר, כמו מבקש להבהיר לסובבים מהו תחום מיומנותו... ואני, הילדון, נפעם מיצירי הבריאה, מהצבעים והשקט, טובל בתוך יפי הטבע האין-סופי, ממש כאותם ילדי טבע איתם נוצרתי וצמחתי אל תוך אותו כור-היתוך, כצמח הבר המשתלב ומשתרג בין רבבות צמחי השדה.
קבלת אחריות בתוך זמן קצר ביותר אנו מתחילים לקבל על עצמנו אחריות, שכן נטל עבודות המשק אינו פוסח על בניו, ואני מוצא עצמי קם בשלוש לפנות- בוקר ויוצא על גבו של סוס, עם רועים נוספים, אל מרעה הנדידה, מוביל את עדר פרות ה"ארפורד". או לחילופין מוליך את עדר צאן ה"אווסי" אל גבעות המרעה המוריקות, כאשר ממש לידי פוסעת בהכנעה ה"משכוכית", כשלצווארה תלוי הפעמון אשר לקול צלצולו נשמע ומתקדם כל העדר. ובהמשך חליבות-הלילה, וגיוסי העישוב והדילול בכותנה, וגיוסיי תפיסת-העופות הליליים, וקטיף האפרסקים והשזיפים והתפוחים, ומיונם, ואיסוף חבילות החציר והקש משדות השלפים, והובלתם אחר כבוד למתבן המשק, וקטיף האבטיחים והמלונים במקשה.
ואני זוכר את ההתרגשות העצומה האוחזת בי כאשר אבי מלמד אותי לראשונה לנהוג בטרקטור מסוג "מסי פרגוסון" מודל 35, כאשר מידותי הפיזיות מאלצות אותי לרדת מעת לעת מכסא-הנהג על מנת להגיע ולתפעל את דוושת-הקלאץ‘ ואת שתי דוושות-הבלמים... ומכאן קצרה הדרך לקבלת האחריות האולטימטיבית. אני, כמו כל יתר בני הקבוצה, מוצא עצמי מתפעל את ה"D-4", בעודי גורר אחרי קולטיבאטור, או מוביל בקווים ארוכים וישרים (בשיטת "הארגזים") HD5-זחלי צהוב ורועש, אשר אך לאחרונה נרכש, ועכשיו כאמור, אני רתום ל"דיסקוס" ופותח קווים ישרים וארוכים, במשמרות של 8 שעות ושוב, אותו ריח בלתי נשכח של אדמה טחובה, המפולחת ומתערבלת תחת עוצמת סכיניו של הכלי-החקלאי.כן, אני זוכר הכול אך - גילוי נאות, חברי - אינני נוטה לדבר ולספר על כל אלה לילדי בביתי. שכן, כאשר הם מתבקשים לשמור, ולו על ניקיון חדרם, או אך להוריד משולחן-האוכל את צלחתם, ממנה סיימו לאכול זה עתה, אני מזהה את המבט המחשב להתפלץ, המופנה לעברי באחת, ותכף לאחריו מגיע ה"נפנוף הסופי", המסתכם בחמשת המילים האלמותיות: "אבא, אין לי כוח,, שחרר"...ואני זוכר את הסגידה הקיבוצית לסרט-של-יום-שלישי, כי במסגרת השיתופית חייבת להשתלב תרבות.
המקלחת-המשותפתוכן, אני זוכר את המקלחות-המשותפות לבנים ולבנות, ואת יורם המודיע בהכנעה למטפלת המסבנת בלהט את גבו: "כרמלה, ממך אני לא אתבייש אף-פעם".. אמירה תמימה לכאורה, אשר כיום הייתה מעמידה אותו, ובעצם את כולנו, בשורה אחת עם עברייני-מין מועדים כמו משה קצב, חנן גולדבלאט, עמנואל רוזן ועוד; או שאולי המטפלות הן עברייניות-המין... כן, כן, החינוך-המשותף כבר אמרנו?!
קיבוץ על הגבולואני זוכר את תקריות-הגבול והירי מול מוצב הליגיון-הירדני, המאיים ממרום משכנו על העמק כולו, תקריות אשר התלקחו בתחילת שנות- השישים, עם כל ניסיון לספח עוד מספר מטרים של חריש אל תוך תחום שטח-ההפקר, הן מצד הירדנים והן מצידנו. במוסד (החינוכי).והנה מגיעה העת ואנו, ילדי הטבע והבר מנחשון, חוברים לילדי קיבוץ רבדים ומצטרפים למוסד-החינוכי בכפר-מנחם, ושוב אני נדרש לכבוש את מקומי במסגרת החדשה, ושוב אני צריך לחפות על גילי הצעיר ועל יכולותיי-הלימודיות הדלות, בעזרת הפגנת כישורי המוצלחים יותר. אני מפתח את יכולת הארטיסט הקבוצתי, ושובה את לב כולם ביכולות הציור, בנגינה בחצוצרה ובטרומבון, ומשלים את מעמדי החברתי כספורטאי מחונן. הנה אני אלוף מחוז-הדרום בקפיצה-לגובה, ולאחר מכן אלוף-הארץ בקפיצה-במוט, תחת ניצוחו (שלא לומר תחת התעללותו..) של המאמן האישי דוד סעידי. תנסו פעם אחת ליפול מגובה 4 מטרים על שני מזרוני-סוכנות מרופטים הפרוסים מצידו השני של הרף, ואשמח לשמוע רשמים... אותי לא תפסו מעולם במשחקי "הקדרים באים", לאחר שפיתחתי "קפיצת-על" - שתחילתה בשפת הבריכה, שיאה בריחוף של כמטר-וחצי מעל לראשי ה"קדרים", וסיומה אי-שם במרחק נגיעה מהגדה הנגדית. ובכלל, מה זה "קדרים"? ולאן הם בעצם "באים"? אפרופו בריכה, הרשו לי גילוי נאות: כיום, כדי לחצות את הכיור במטבח ביתי מצד אחד לצידו השני, אני נזקק לשני מהלכים לפחות, ובהמשך למנוחה של מספר דקות, להסדרת הנשימה.
הכרות עם עולם אחרבכפר-מנחם אני לומד להכיר חברי-קיבוץ בעלי מנטאליות שונה מאותם "צברים" שחצנים ונלהבים אשר הקימו את נחשון. כאן אני פוגש לראשונה בחברי-משק אשר רובם ניצולים משואת אירופה, וחלקם, ובהם גם אמי המאמצת, אף לחמו ממש כלוחמי חופש וכפרטיזנים, ועכשיו משימת חייהם להקים ולבנות שוב את משפחותיהם ועמם...
מלחמת-ששת-הימיםאני זוכר את פרוץ מלחמת-ששת-הימים ואת האופוריה הראשונית, אשר התחלפה באחת ליגון נורא עם הגעת ההודעה על נפילתם בקרב של האחים יוחנן ועמרם בן-חורין מכפר-מנחם. ובהמשך, את החרדה שאחזה במשק עם היוודע דבר נפילתם של גדי ואילן בשבי המצרי. ואני זוכר גם את ההקלה הגדולה עם שחרורם ושובם למשק, מספר חודשים אחרי תום הקרבות. אהבות ראשונותבמוסד-החינוכי אני פוגש לראשונה בעוצמתו של רגש אותו לא הכרתי לפני-כן, ולראשונה בחיי אני מאוהב עד כדי טירוף, וממש לא מדובר במושג אהבה כפי שהוא מוכר לי כיום. אין בי שום יכולת להסביר ולהבהיר את תחושתי באותה עת, שכן באהבתי זו לא היה ולו שמץ של תשוקה מינית ו/או מחשבות זימה. מדובר באהבה תמימה וטהורה שגם כיום, ממרחק של כ-47 שנים לאחר שפרצה אל חיי, אין לי כל יכולת להסבירה.
אני, "זייניק" קטנטן ובלתי מפותח, והיא "יודניקית", אשר במסגרת חלוקת מקומות-הישיבה הקבועים בחדר-האוכל של המוסד-החינוכי, כיאה לחוקי החינוך-המשותף, קיבלה על עצמה את "דין התנועה" כאשר שובצה לשבת בסמוך אלי... היא, שבעיני הינה אלת-היופי וכליל השלמות הנשית, שינתה את כל מהלך חיי, והפיקה ממני התנהגויות וניסיונות בלתי פוסקים להגיע ולו פעם אחת אל תודעתה, להרשימה, לגרום לה להפנות ולו פעם אחת ויחידה את תשומת-ליבה אלי. כך מצאתי עצמי ממלמל את שמה בלילות פעם אחר פעם, או ממתין בשעות שבהן היא אמורה לפסוע על מדרכת-האבן ממקום x למקום Yאני חותם לכם, חברי, כי עד רגע זה אין לציפי גרמן מקבוצת "אורן" כל מושג על מה שעוללה לי‘ ואיך השפיעה נוכחותה באותן שנים על מהלך התפתחותי מילד לנער בוגר/ עד היום אני מטיל ספק אם היא בכלל ידעה פעם על קיומי.ואני זוכר את הריגוש הלא מוסבר בריקוד ה"סלואו" הראשון - וגם האחרון - בחושך כמובן, עם חנה מודריק מקבוצת "שחף"... ובאמת שעד אז לא ידעתי שאני מסוגל לעצור את נשימתי במהלך ריקוד שלם.
טיולים ועבודהאני זוכר את הטיולים-השנתיים לסיני ולצפון במשאיות מכוסות ברזנט בלוי, המאובזרות בספסלי-עץ צרים, אשר בשאר ימות השנה יועדו להובלת פרות, כבשים ועופות אל המשחטה.ושוב אנו נרתמים לסייע בעבודות המשק, שכן העבודה היא מרכיב בסיסי במסגרת המשק-השיתופי. אני ורוני, או אני וצבילי, או אני ושמוליק, רותמים את הסוס העונה לשם "איתן" וממהרים לבתי- הילדים לאסוף מהם את שקי הכביסה המלוכלכת ולהביא להם את הכביסה הנקיה. משם אנו פונים לרפת להביא כדי-חלב לחדר-האוכל ומשם מפנים את העגלה אל המאפייה המקומית, להביא לחם חם וטרי אשר זה עתה נאפה ע"י אבא של שמוליק ואבא של מירי מקבוצת "שחף". ושוב, הריח, ריח הלחם אשר זה אתה יצא מהתנור, ריח אותו לא ניתן לשכוח גם לאחר עשרות שנים... כמובן שעם הגיענו לחדר- האוכל, על רצפת העגלה כבר היו מונחים פחות כיכרות-לחם מאלו אשר הועמסו עליה אך לפני מספר דקות..ואני כבר מפנטז על סיום המטלות, והנה אני משחרר את רתמות העגלה הנאחזות בגופו של הסוס, ו"איתן" - אשר עד כה נשרך כפרדה מדובללת בין שבילי המשק, שב באחת לאצילותו הסוסית ושנינו, איתן הסוס ואני על גבו, כבר גומעים את הגבעות המוריקות בואך "תל-אסאפי". ושוב אני גומע ונושם טבע, ושוב ילד הבר שבי מתעורר ופורץ, ושוב השקט והריח, הריח.
אחי לחוויות תקופת התבגרותיאני זוכר אתכם, אחי לחוויות תקופת התבגרותי. את ניר, שוער כדור-יד בחסד בעל אינסטינקטים מופלאים; ואת צביקה, אמן הסקסופון ואימת השוערים; ואת אודי ואמנון, חבריי לאימונים האין-סופיים ולהקפות-המשק הקורעות בתחילת כל אימון, ולמשחקים קשוחים; ואת אייל ויובל, אשר שמם בלבד - בתוספת מבטם המיתמם וגלגול עיניהם לשמיים - חילצו אותנו פעם אחר פעם מהחשד הנורא שאנו בני-הקיבוץ הערכיים פרצנו, רחמנא ליצלן, ל"ממתקיה" (אייל ויובל, לא יכול להיות, זה בטח ה"שקצים" הקטנים מקבוצת "אורן")...ואני זוכר את בני, אשר פניו תמיד אל השמיים וכל צללית חולפת זוכה מיד לזיהוי: זה זרעון מצוי, זוהי דייה מפורצת-זנב, וזה בכלל חיוויאי. ואני זוכר את עמוס הבקיא ומזייף כל מילה באלבום החדש של ה"ביטלס", וזה שיצא אחריו, וזה שיצא אחריו. וכמובן את גלעד אשר, בניגוד מוחלט לגודלו הפיזי, הוא מלא כולו בידע, בטקט ובחוכמה... "רבק", לאן הכול נכנס ואיפה לעזאזל מאוחסן הכול ? ואת אלי שהוא גם ספורטאי בחסד, גם גאון מתמטי וגם מסוגל להעלם באחת, כאשר נורית נותנת הוראה. ואת חובב, שמבחינתי היה משול לאחד מפלאי עולם, שכן מרגע הקיצו תמיד נסב חיוך על פניו, פשוט נער בלתי עציב...ואת ילדון החוץ בעל נפש האמן, מיקי, אשר כל-כך רצה לעשות רושם על מספר מתנדבות בביקיני, וקפץ מראש המקפצה, היישר על שפת הבטון. ואת נורית בעלת פני המלאך, ויכולת הלמידה והקליטה האולטימטיביות. וגם את עמירה, שהתבגרה והפכה לאשה אמיתית עוד הרבה לפני ששארר בנות הקבוצה ידעו בכלל לזהות את יתרונותיהם של גברברי המוסד.ואני זוכר את דפנל‘ה, אשר ממש התעקשה על עקרונות הצדק בקובעה כי היא לא תשקוט ולא תנוח עד אשר יבוטל מסעם של הכדוריידנים לטורניר אליפות בתי-הספר בהולנד, שכן הכיצד ייצגו אותנו "חבורת עבריינים מועדים" ש"נתפסו על-חם" כשהם פורצים אל מחסן-המזון של האקונומיות, רושקה ומירקה, וטיגנו צ‘יפס בלילה במטבח.ואיך אוכל שלא לזכור את עדינותה המהממת של ורדה ואת יופייה השמיימי של ורד אשר צמתה הקלועה בקפדנות ירדה לה על כתפה, כן כן, ממש כמו בשיר...וכמובן את נעמי, אשר עוד לפני הגיענו למוסד-החינוכי, כבר זכינו להכיר ביכולותיה כאשר בתחילת כיתה ה‘ (או שמא היה זה בכלל בכיתה ו‘), באחד ממפגשי הקיבוצים, "כיסחה" לבדה את כולנו במהלך משחק "גע-גע" קבוצתי, (מה זה בכלל "גע-גע"), כאילו היינו איזה ילדים קטנים מכיתה ה‘. ושמוליק, שבאמת היה הכי אחי; ורוני שביום הפגין כישורים של כנר יהודי, ובלילה הפך באחת לפרחח חורש מזימות - ואני איתו... וכמה שהאיש הזה חסר לי.ובהמשך את סימל‘ה, ואת אורנה ואת אורנה, וכמובן את עמי ואורי ויוחאי, בני נגבה, אשר לאחר מסע מפרך על-גבי גמלים במרחבי מדבריות הנגב, קיבלו החלטה עקרונית להתנתק מהמנטאליות המדברית, והצטרפו אחר-כבוד אל ה"סנובייה" החינוכית בכפר-מנחם. כל אחד ואחת מהם ותכונותיו הייחודיות, אשר רק הוסיפו לחיזוק המרקם הקבוצתי. ובהמשך בני נתיב-הל‘ה מתנועת "הנוער-העובד", ה"חוצים את הקווים" והמצטרפים אלינו בתחילת כיתה י‘, ועוד לא הזכרתי את המורים והמטפלות... והחגים המושקעים, ופעולות התנועה...
ילדות נפלאהאפילו אם רציתי, לעולם איני יכול לשכוח ילדות שכזו, כפי ש"נכפתה" עלי לשמחתי. והריני להצהיר להלן: הייתה לי ילדות נפלאה, לא יכולתי לבקש ילדות אחרת, אני זוכר הכול לטובה, ואני מודה להוריי ולאלוהים (אם אכן ג‘וב כזה קיים), שבחרו להביאני לעולם בתחילת שנות-החמישים. ואני מודה לכם חבריי על שנבחרתם לעבור איתי את חוויות ילדותי... והיום, כאשר ילדיי שלי וילדיכם שלכם, בטוחים כי יפי הבריאה והטבע מסתכמים בעיקר בלחצני מקלדת-המחשב או באפליקציה האחרונה של "אייפון-5", אני מודה בעיקר לחינוך-המשותף ולקיבוץ-השוויוני, כפי שהיו אז, וכיום כבר אינם, שכן בלעדיהם לא הייתי צומח ביניכם כמו צמח בר.
זוכר תמיד ואוהב את כולכם.
יזהר.
קהילה
לתמונות הקודמות
