מכתב פרידה מהתום, והילדות של הקיבוץ השיתופי. דרך נקודת המבט של משחק הכדורגל בימי שישי בצהריים. כתבה על רומנטיקה, אהבה, וכדורגל.לגדול בקיבוץ המשתנה של שנות ה80 וה90 לא היה משחק ילדים. בין אם הייתה זו הלינה המשותפת שהפרידה אימהות עובדות וילדיהן או המעבר ללינה בבית ההורים שגרמה לבעיה חדשה של צפיפות בדירות החדר {שלא תוכננו למרחקים ארוכים}. אחי הגדול לא ישכח את הלילות שהוא חלק עם המקרר הישן {היום הוא גר בתל אביב. מה ההבדל?}. הטכנולוגיה של ימינו לא הייתה קיימת, לכן חיי החברה של נער מתבגר נשארו עמוק בתוך חברת הילדים המקומית.
מסורות רבות התפתחו לאורך חיו של הרעיון הקיבוצי. מסורות ערכיות כמו: טקסים של מעבר בין כיתות או קבלה לתנועה, חדר האוכל המשותף שעזר לייצר אחדות, ולכידות, היו גם גאווה בחקלאות, וערבות הדדית, וגם מסורות פחות ערכיות כמו: פריצה לגני הילדים לפת שחרית בלילה של חוסר מעש, או יציאה לתורנות עם השומר לילה שגם הן היו מנת חלקו של המתבגר. על מסיבות הקיבוץ שכמותן לא יהיו יותר, המתנדבות, מפקדי אש, האכלת ילדים חוצפנים בדשא { אחח הטעם!} , אין צורך להרחיב במילים כדי לקבל את גלי הנוסטלגיה, והגעגועים.
השינויים שחלו בקיבוץ עוררו , ועוד יעוררו חילוקי דעות רבים. חלק מאשימים את הפרזיטים , חלק מאשימים משברים כלכלים למיניהם, לחלק פשוט לא הזיז. נכון לשנת 2012 מירב המסורות שצוינו אינן עוד. חברות הילדים נהפכו למתנ"סים עירוניים, המושג "חינוך קיבוצי" נשאר רק כדי לשכנע את בוניי ההרחבות למיניהן לשולח את ילדיהם לגו המקומי. המתנדבות עזבו, חדר האוכל הפך למסעדה נמוכת דרג, או לחליפין לפיל לבן במרכז הקיבוץ. שומר הלילה הוא עובד קבלן, או מנהל האקונומיה שירד מרום תפקידו , הילדים עדין חצופים אך חרדת המבוגרים פרחה לה ואין מי שיגרום להם להפסיק לשיר את "שיר הקרמבו", בשדות הקיבוץ עובדים תאילנדים, השכר מחולק לכול חבר בנפרד ועל פי עבודתו. מכול הרשימה המכובדת רק מסורת אחת שרדה את שינוי הזמן . בכול קיבוץ מופרט או משותף, בשעה 16:00 יפגשו כולם, מבוגרים וצעירים, חיילים, ותלמידי תיכון ,במגרש הכדורגל.
אני זוכר את היום הראשון בו הורשתי לשחק בחברת המבוגרים. חודשים רבים לפני כבר הייתי מגיע לבוש ומוכן בתקווה לקבל את הזימון המיוחל .כשזה קרה לראשונה, תקף אותי חוסר בטחון, רק לא לעשות בושות, כדי שנוכל להראות את הפנים שלנו במגרש גם בשבוע הבא. מאותו היום ועד לימינו אנו אני נושא עייני ליום השישי, אז בסיום המשחק הייתי מנתח עם עצמי את הביצועים, ועושה סטטיסטיקות, היום אני שמח לסיים את המשחק בחתיכה אחת
מגרש הכדורגל בקיבוץ נחשון ממוקם בקצה הישוב. צמוד לחדרי הצעירים. בשעה 15:30לערך הייתה מתחילה תנועה ערה בין המרפסות המשותפות. חיילים ששבו לסוף שבוע בבית חלצו נעלי צבא ונעלו נעלי פקקים שעברו בירושה מספר דורות אחורה , אלו שהשתחררו ועבדו בענפי הקיבוץ חלצו נעלי עבודה ומכנסי דגמ"ח מטונפים ועלו על ביגוד ספורטיבי . קבוצות קבוצות של צעירים צעדו אל המגרש , הילדים הצעירים שעוד לא הורשו לשחק, היו עולים לסלעים המשקיפים על המגרש לתפוס מקום ביציע המאולתר . הכדורגל ביום שישי היה מעל הכול מפגש חברתי חוצה שכבות, אך הוא היה גם מקום להתעדכן, ולשמוע סיפורי גבורה מהצבא, או לבכות על ההסתדרות ששוב דופקת את הפועל , בדרך גם היה משחק: נכבשו שערים, היו טובים יותר, וטובים פחות. נפצענו, שמחנו כעסנו, אך בסוף תמיד סימנו מרוצים עם כוס משקה קר באותן המרפסות.
השנים חלפו מהר . התגייסתי ,השתחררתי, טסתי לשנה בארה"ב, חזרתי, עברתי לקיבוץ אחר {גבעת ברנר} . את המעבר לקיבוץ שבו נולדה בת זוגתי עשיתי בכדי לשמור על האווירה הקיבוצית בלי לנבור במשקעי העבר, ואנשים שעוד זוכרים אותי בתור: החייל שעלה להרביץ לאחראי רכב, כי הוא סגר לו את הכפתור להתנעת הרכבים, רציתי דף חלק במקום שהוא כמו הקיבוץ שלי אבל הוא לא הקיבוץ שלי ,אך ישנה מסורת אחת ששמרתי לעצמי גם לאחר המעבר. כדורגל בשישי. לארוחת הערב אצל הורי הייתי מגיע פעם בשבועיים אבל למשחק הכדורגל הייתי מגיע כול שבוע.
ההפרטה בקיבוץ הייתה שינוי בתפיסת העולם הקיבוצית . מחברה שבה "כול אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" לחברה של " כול אחד על פי כיסו וחבורתו" . האידיאולוגיה הקיבוצית הפכה מכזאת שמוכוונת לעתיד וחינוך , לכזאת שמונעת מרווח כלכלי וכדאיות. צעירים רבים עזבו את הקיבוץ {שכן אותם חדרי צעירים הושכרו לתושבי חוץ}. חיי החברה הענפים הלכו כלא היו .צעירים רבים מקיבוצים רבים עוד מנסים להרים קול מחאה ולקבל מעט זכויות בחזרה אך הם נלחמים בתחנות רוח. גלגלי הענק של הקפיטליזם החזרי דרסו בדרכיהם כול חלקה טובה, והשאירו את הקיבוץ בעיצומו של תהליך פירוק סופי שבסופו חלק ירוויחו {במישור הכלכלי} וכולם מפסידים { במישור החברתי}בחברה הקפיטליסטית החדשה אין מקום יותר למסורת. החברה החדשה היא כזאת שיש בה שורות תחתונות, והמשמעות של תחזוקת מגרש כדורגל בקיבוץ היא משמעות כלכלית וככזו לא מותירה סיכויי הישרדות גבוהים לאותו מגרש מיתולוגי. מגרש הכדורגל בקיבוץ מיועד לבניה של "בנים ממשיכים". נדל"ן במקום כדורגל , בטון במקום מסורת.
בדברים אלה אין בכדי לנסות לשנות את רוע הגזרה. ברורה לי העובדה שמשנתקבלה ההחלטה אלו הם המהלכים המתבקשים. כול שנותר לי הוא להתרפק במעט על אותם ימים. ימים שהמגרש קיבל את מלוא צומת ליבם של העובדים ב"נוי"{גינון}, ולא נשאר להצהיב בשמש הקופחת מחוסר כדאיות לתת לו מים. ימים בהם רוח החיים בקיבוץ הייתה חשובה יותר מבית ומרפסת.
אני נזכר בליגות האזוריות בהן שיחקנו והיינו לכוכבים מקומיים, אני מנסה לשחזר גולים יפים שכבשתי , או שכבשו אחרים אני זוכר איך היו מסמנים את המגרש בסיד לפני עוד טורניר לזכרו של "דרור אלעד" שהיה במה לדו שיח עם המושבים הערבים באזור, אני זוכר את משחק הראווה נגד הזרים של הפועל תל אביב { ירוסלב באקו, דמיאן לוקאשיק} אני זוכר את היום שהביאו את הספסלים "מאושיסקין" שישמשו לנו משענות בעוד אנו מחכים לסיומו של עוד משחק. שורות אלה קצרות מכדי להכיל את הזיכרונות כולם
את הגול האחרון שכבשתי במגרש אינני זוכר. לו הייתי יודע שהוא יהיה האחרון הייתי מציין אותו בצורה אמוציונאלית בהרבה. תקראו לי רומנטיקן, אבל אני מתקשה לדמיין עולם שבו הכדור לא עף לאורוות החמורים, או לקקטוסים מאחורי המגרש. עצוב לי לחשוב שיותר לא נוציא משלחות חיפוש רחבות היקף בעקבות כדור שעף לשיחים או לגג של גן הילדים. חלון הספרייה הוא היחיד שנושם לרווחה היות והאיום האווירי הוסר מעליו. המשפט "התקפה אחרונה" לא יאמר יותר בקול תרועה לאחר 10 דקות משחק נטו, וגם לא נסיים שיחת טלפון ב: "נתראה בכדורגל בשישי",
מגרש יקר שלי. אני רוצה להגיד לך: "תודה". אינני יודע מה ילד יום, וכמה זמן עוד תוסיף לעמוד שם ריק ויתום עד אשר יבואו המשאיות ויקימו עליך בית , אך חשוב לי שתדע שבלבי שמור לך מקום של כבוד. אני מבטיח לך מגרש יקר, שהילדים שלי ידעו שהיכן שעכשיו עומד בית , היה פעם מגרש שצייר את נוף ילדותינו, בנוסף אני מבטיח להמשיך את המסורת של עשיית ספורט ביום שישי בכול מקום אשר אלך, וזאת כדי לזכור שפעם חייתי במקום שבו אנשים נפגשו על המגרש , ולא בועדות קבלה לשכונות הרחבה. אולי יום יבוא וסערת השינוי תעבור, ויקימו אותך מחדש במיקום אחר, ואז נחזיר עטרה ליושנה ונשוב למקורות. עד אז מגרש יקר תמשיך לסמל עבורי את כול הדברים היפים שהכרתי בילדותי היפה בקיבוץ.