בשנים האחרונות אני שותף עם עוד כמה עשרות אנשים במחקר שעוסק בשימוש בתנשמות להדברה ביולוגית של מכרסמים בשדות חקלאיים. מוטקה ביקש ממני לכתוב משהו על המחקר הזה, שמתבצע גם בשדות נחשון.
(זה מזכיר לי שבשנות השבעים המאוחרות או השמונים המוקדמות כתבתי מדור קבוע ב"על הרכס" שעסק בטבע בסביבת נחשון. אני מקווה שהוותיקים עוד זוכרים את זה).
נזקים על ידי מכרסמים תמיד נגרמו בשדות החקלאיים. הנזק העיקרי נגרם על ידי מכרסם שנקרא נברן השדות. הוא גדול מעכבר וקטן מחולדה. גרעיני חיטה מורעלים שפוזרו בשדות גרמו להשמדת רוב הנברנים, אך הרעל בו השתמשו לא התפרק בגוף הנברן, ונברנים שהורעלו נטרפו בהמוניהם על ידי הטורפים הטבעיים שלהם, בעיקר דורסי לילה ויום, תנים, נמיות ועוד. מי שאכל שלושה או ארבעה נברנים מתים או גוססים הורעל בעצמו. כך התמעטו אוכלוסיות הטורפים. הנברנים המועטים ששרדו את ההרעלות התרבו באין מפרע, והאוכלוסייה שלהם גדלה בהרבה מאחר ולא היה מי שיטרוף אותם. הם גרמו נזק גדול יותר מזה שנגרם לפני ההרעלות.
מכאן הגיעו לרעיון של הדברה ביולוגית: להשתמש בטורף הטבעי של המכרסמים כמדביר. התנשמת היא הטורף האידיאלי למטרה זו: היא פעילת לילה, כמו הנברן, ציידת יעילה ביותר, ואם יש לה הרבה טרף היא מגדלת יותר גוזלים וטורפת יותר מכרסמים. התנשמת זקוקה למקום חשוך לשהות בו במשך היום. בדרך כלל היא משתמשת במערות או בורות מים חרבים. נבנו תיבות מיוחדות לתנשמות שהחלל במרכזן תמיד היה חשוך, גם באמצע היום. הציבו תיבות כאלו על עמודים בשדות. בהתחלה במקומות מסוימים כפיילוט, ואחר כך בכל הארץ. התנשמות אימצו את התיבות ברצון. זה לא קרה מיד, וזה לא קרה בכל תיבה, כמובן. ביום נחות התנשמות בתיבה ובלילה הן יוצאות לצוד בשדות הסמוכים. הגענו למצב שיש כמה אלפי תיבות כאלו בכל הארץ, וככל שהציבו יותר תיבות, כך קטן השימוש בחומרי הדברה כימיים. בחלק מהמקומות הוא אפילו פסק לחלוטין.
גם ארצות אחרות אימצו את השיטה הזאת. היום יש הדברה ביולוגית באמצעות תנשמות בירדן, ברשות הפלסטינית, ביוון, במרוקו, בקפריסין ובעוד מדינות. הפרויקט הזה נחשב היום לפרויקט לאומי. היזם הוא פרופסור יוסי לשם, זואולוג וחוקר ציפורים בעל שם עולמי. הוא אמר שהתנשמת, ולא היונה, היא שתביא את השלום. הוא פועל כבר שנים בשיתוף פעולה הדוק עם גנרל בדימוס מהצבא הירדני שנרתם לפרויקט מהצד השני של הגבול. אותו גנרל מגיע גם לכנסים בישראל.
בכל אזור בארץ יש כמה אנשים שנקראים מנטרים. תפקידם לעבור בעונה המתאימה בין התיבות ולראות אם יש בהן תנשמות והאם הן מגדלות שם גוזלים. על רגלי התנשמות הם עונדים טבעות להמשך מעקב. בחלק מהמקרים גם מצמידים להן משדרים זעירים שמדווחים על תנועותיהן.
כשתנשמת אוכלת נברן או בעל חיים אחר היא בולעת אותו בשלמותו. למחרת היא פולטת מפיה צניפה שמכילה את כל החלקים שאינה יכולה לעכל: פרווה, עצמות, גולגולות, נוצות, קשקשים וכו‘. יתר חלקי הטרף ממשיכים את דרכם במערכת העיכול שלה.
אותם מנטרים אוספים גם צניפות מתוך התיבות או מהקרקע לרגליהן.
את הצניפות הם מעבירים אליי. תפקידי לנתח את הצניפות ולקבוע על פי הממצאים מה היה הרכב המזון של התנשמת. למדתי שיש הבדלים בין אזור לאזור ובין שנה לשנה באותו אזור. את כל מה שאני מוצא אני משווה כמובן למימצאים של חוקרים אחרים ממקומות אחרים ומשנים אחרות.
איך אני יודע מה התנשמות אכלו?
במהלך עבודתי במסגרות חינוכיות רבות - בכפר הנוער ניצנה, במכללות אורנים ואוהלו, בבתי ספר למחוננים ובמכון הביולוגי חיפה – פיתחתי תוכניות לימודים שמבוססות על הצניפות ככלי לימודי ומחקרי. לצורך כך חיברתי מגדיר מצולם לגולגולות של בעלי חיים שאפשר למצוא בצניפות. עם השנים הלך המגדיר והשתכלל והצילומים הפכו למדויקים יותר. היום לשמחתי משתמשים בו גם באוניברסיטאות. כשיצאתי לפנסיה החלטתי שאני יכול להשתמש במיומנות שרכשתי בזיהוי גולגולות גם כדי לעזור בפרויקט התנשמות. פניתי לפרופסור יוסי לשם ששמח לצרף אותי למחקר.
למדתי שאוכלוסיות המכרסמים בשדות הן דינמיות: כאשר אחוז הנברנים עולה יורד האחוז של המכרסמים האחרים. יש אזורים בארץ שבהם לא מופיעים בכלל נברנים בשנים מסוימות. מכרסמים אחרים, הנקראים מריונים מצויים, הם שגורמים את עיקר הנזק באזורים אלה. בערך אחת לעשר שנים יש התפרצות בכמות הנברנים, והיא דועכת כעבור שנה. לא ברור אם התנשמות הן אלו שאחראיות לזה, או שזה היה קורה בכל מקרה.
לפי נתוני 2020 – 2021 באזור נחשון נראה שעכברי הבית בירידה והנברנים בעליה, ויש לצפות שב 2022 יהיו יותר נברנים. ככל שתהיינה יותר תיבות והן תהיינה מוחזקות היטב, יש סיכוי לפחות נזקים מצד הנברנים.
באזורים אחרים בארץ היו בשנים 2020 – 2021 דווקא ירידה באחוז הנברנים, ולא ברור עדין למה באזור אחד יש עליה ובשני ירידה. יש כמה השערות, והן קשורות בעיקר למצב הגשמים וחלוקתם בשנה שעברה.
מה עוד למדנו?
בעמק בית שאן מצאנו כמה זוגות מעורבים, נקבה מירדן עם זכר מישראל או ההפך.
מצאנו זכר בשפלת יהודה שיצר קן עם שלוש נקבות והם גידלו ביחד 16 גוזלים.
מצאנו נקבה שהיו לה שלושה בעלים, אצל כל אחד מהם היא הטילה ביצים בקן והשאירה להם את עבודת הדגירה והטיפול בצאצאים. היא עברה ביניהם ובכל ביקור הביאה מזון לגוזלים, כל פעם בקן אחר.
מצאנו גם שיש לתנשמות טעם אינדיבואלי במזון ולפעמים מומחיות בלכידת סוגי טרף שונים.
יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. אנחנו יכולים לקבוע שהפרויקט מוכיח את עצמו בירידה בשימוש בחומרי הדברה בכל הארץ.
שמי בני מאיר, נולדתי בקיבוץ נחשון לפני 68 שנים.אני זואולוג ומורה דרך, היום בפנסיה.
לאחרונה הוצאתי ספר בשם "בעקבות עיטי הנחשים". אני חושב שלאנשי נחשון יהיה עניין מיוחד בו. הספר משלב סיפור עלילתי עם מדע פופולרי. הוא מתאר את חוויותיו של חוקר טבע שמתמקד בחיויאי - מין של עוף דורס שניזון בעיקר מנחשים.
עם זאת הספר נוגע גם בתיאור של ילדות ונעורים בקיבוץ נחשון בשנות החמישים והשישים, התמודדות עם תחום יוצא דופן בשנות השמונים, שילוב של תלמידי תיכון במחקר, ועיסוק המשלב מחקר אקדמאי עם רומנטיקה והרפתקנות.
הוא מיועד לחובבי טבע בכל הגילאים, לכאלה שיהיו חובבי טבע לאחר שיקראו אותו, ולכל מי שקיבוץ נחשון וסביבתו קרובים לליבו.
מחירו של הספר 60 ש"ח, תמורת 20 ש‘‘ח נוספים יישלח הספר לבית הרוכש בדואר רשום. אפשר לשלם בביט.בברכה ובתודה מראש –בני מאיר
את הרומן עם החיויאים התחלתי בימי ילדותי בקיבוץ נחשון. כל אביב היו מגיעים זוג חיויאים לשדותינו, ובסתיו הם היו נודדים מכאן. מדי הגיעם היו בונים קן על עץ שיזף זקן וענף שעמד בודד בלב גבעה טרשית. אז עוד לא ידענו מה שמם, ובין הילדים הם זכו לכינוי "עופות הקן". מאחר ואף אחד מהמבוגרים בקיבוץ לא ידע לזהות אותם, כתבתי גלויה לעזריה אלון, שהיה אז לפחות חצי אלוהים עבורי, כמו עבור עוד כמה ילדים בקיבוץ. איש שמדבר ברדיו מדי שבת וגם כותב ספרים, אתם באמת חושבים שהוא יענה לגלויה של ילד? והוא ענה! ואפילו הסביר לי שזה חיויאי ואיך מזהים אותו ושהוא אוכל בעיקר נחשים, ושמקור שמו הוא חיויא שזה נחש בארמית. הוא גם הסביר כמה זה חשוב לא להפריע לזוג לדגור ולגדל את הגוזל. מי צריך יותר מזה?
כילד הייתי בטוח שכל שנה מגיע הנה אותו זוג. ככה זה תמיד בסיפורים, לא? זה גם לא צודק שיבוא זוג אחר ויתפוס להם. זה העץ שלהם! ילדות בקיבוץ של השומר הצעיר בשנות החמישים גורמת לך
להאמין בצדק אבסולוטי. קיבוץ נחשון היה באותו זמן כפרון קטן על יד קו שביתת הנשק עם ירדן, מה שנקרא היום הקו הירוק. סביבנו היו רק שדות וגבעות טרשים. חלק גדול מילדותי עברה עלי בחוץ, כמו על כל ילדי הקיבוץ.
היינו קבוצה ראשונה ואנשי החינוך עשו עלינו את כל הניסיונות ואת כל הטעויות האפשריות, כפי שהודו הם עצמם אחרי שנים. היום כולם "יודעים" שהחינוך המשותף בקיבוצי השומר הצעיר הוא רעה חולה שעוד תעסיק את טובי הפסיכולוגים בארץ הרבה זמן. אישית אני מרגיש שהייתה לי ילדות רגילה, ואיני שותף לעליהום הכללי על החינוך לו זכיתי. לא אומר שהייתה לי ילדות מאושרת, כי בילדות יש גם הרבה צדדים שאינם מאושרים, אבל אני לא חושב שהרגשתי שונה מילדים אחרים בני גילי באותו זמן. נהפוך הוא: תמיד היינו נושא לקנאתם של ילדים מהעיר שהגיעו אלינו בחופשות. הם התקנאו בחופש, בהעדר הגבולות, בלימודים הרבים שהתקיימו בטבע, במגורים משותפים של ילדים עם בני גילם, וחלקם התחלחלו כששמעו אותנו קוראים למורה בשמו הפרטי. גם מהמבוגרים שבאו לבקר — בעיקר קרובי משפחה — שמעתי לא אחת: "זה לא צורת החיים שהייתי רוצה לחיות, אבל בשביל הילדים זה גן עדן".
כעבור כמה עשרות שנים התחילו להתייחס לאותו גן עדן כאל גיהינום. מדוע? אני לא האדם המתאים לענות על שאלה זו. על נושא אחד אין מחלוקת: הלימודים היו משולבים תמיד בטבע ובסביבה. גם מתנגדי החינוך המשותף מסכימים עם החיוב שבצורת לימוד זו. כילד בקיבוץ באותן שנים — לא יכולת שלא להיות חובב טבע. כמבוגר — זה כבר סיפור אחר. מגיל צעיר שקדו להחדיר בנו תחושה של אחריות. בני דורי כבר עבדו משמרות של 8 שעות על טרקטור בפלחה לפני הגיעם לגיל 13 . הייתה איזה שמועה שצריך גם רישיון נהיגה לצורך כך, אבל היא נשארה תמיד בגדר שמועה. בגיל 12 יצאתי לראשונה לבד למרעה עם עדר של 500 כבשים בשעה ארבע לפנות בוקר. למדנו לחרוש בטרקטור זחל לפני שלמדנו להתגלח. כפי שסיפרתי קודם, היינו קבוצת הילדים הראשונה בקיבוץ. לא היו ילדים לפנינו. לאף אחד מאתנו לא היו אחים בוגרים. הקרובים ביותר אלינו בגיל היו בני 18 שבאו כגרעין השלמה. עד שהלכנו למוסד בהיותנו בכיתה ז‘ לא ראינו כמעט ילדים גדולים מאתנו. העולם שלנו היה נחשון והגבעות והשדות סביבו. משק ילדים וטיולי צהרים עם תחתונים וגופיות, וקצת גם לימודים ועבודה. היינו ילדים שלא ידעו מה זה כסף. עד גיל 20 לא ידענו כמה עולה כיכר לחם. אבל בגיל 10 ידענו להרוויח אותו, ולא ידענו שאנחנו יודעים. "ילד" לא היה ילד. ילד היה מבוגר בפוטנציה. ומבוגר לפי תפיסתנו היה מי שעובד. שאפנו להשתלב בעבודה במשק כמה שיותר מהר, וככל שהעבודה כרוכה באחריות רבה יותר כך תהיה מהר יותר מבוגר. ובמציאות הזאת לך תתעסק עם טבע ועם ציפורים. צריך להיות חזק מאד או מנותק לגמרי מסביבתך כדי לדבוק בעיסוק כל כך ילדותי, שאינו עולה בקנה אחד עם הציפיות של עולם המבוגרים. עד היום אינני יודע אם הייתי חזק או מנותק. אולי שניהם. בעצם, יותר מנותק.
קהילה
לתמונות הקודמות
