נכתב מהזיכרון לאחר יותר משישים שנה (בעזרת ארכיון נחשון)
נחשון הוקמה בחודש מאי 1950 ושנת העשור- 1960 הייתה שנה מאתגרת לחברי הקיבוץ. מספר חברים מרכזיים עזבו או עמדו לעזוב את הקיבוץ- רכז המשק הקודם (רובקה), רכז השלחין (אברמלה), וחברים נוספים- קושקוש, אורי אליעז הצייר, איציק קולקר ונעמי גלאס, רוב חברי ההשלמה האמריקאית ש"נטחנו" על ידי הקשיים האמיתיים וגם על ידי הוותיקים הישראלים ורובם חזרו לארצות מוצאם. הקיבוץ הארצי, (התנועה), הבין את חומרת המצב בקיבוץ והחליט לתת לנחשון השלמה ישראלית - גרעין יבולים, וכן החליט על אימוץ של נחשון על ידי קיבוץ גן שמואל. יבולים היה גרעין של השומר הצעיר מחיפה, יד אליהו, כפר סירקין, יפו, ועפולה. הגרעין שהתחלק לגרעין א, גרעין ב, וגרעין ג התחיל להגיע לקיבוץ במסגרת הנח"ל והתחיל להשתלב בענפי הקיבוץ ובחיי החברה ובמקביל - עם השחרור מהצבא עזבו רבים את הגרעין והקיבוץ והלכו לדרכם. לוותיקי הקיבוץ היה קשה לקלוט את הגרעין, שמספר חבריו היה יותר ממספר חברי הקיבוץ הוותיקים. הקיבוץ קלט גם קבוצת נוער (הקבוצה של הרצל) והקצה שלושה חברים כמורים ומטפלים לקבוצה.באותו זמן הגיעה לנחשון במסגרת האימוץ - קבוצת הש.ש.ש הראשונה מגן שמואל-חברי קבוצת נשר, בוגרי צבא, בגיל דומה לחברי יבולים ובאופן טבעי השתלבו חברתית עם הגרעין וגם תרמו את ניסיונם בעבודה בחקלאות ובכל מקום אחר. יחד עם הקבוצה הגיע מגן שמואל גם מדריך מלווה לקיבוץ - יעקב שילוני, איש משק וותיק ומנוסה שלא רק ישב ותרם במזכירות ובוועדת המשק אלא גם הראה דוגמה אישית לעבודה. מזכירות הקיבוץ תמכה בשילוב אנשי הש.ש.ש עם הגרעין וגם המציאה שם לשילוב הזה - "גרשיש". (למי שלא קלט - הלחמה של גרעין וש.ש)מאחר שהייתה זו שנת העשור לקיבוץ, הוחלט על עריכת חג עשור במסגרת רחבה, שתכלול הופעות אומנותיות ותערוכה שתציג את הקשיים וההישגים של אותה חבורה של צעירים שנאחזו על הגבעה ובנו את נחשון.נבחר מחזה של ברטולד ברכט - הנפש הטובה מסצ‘ואן, שתורגם לרוח הקיבוץ ושמו שונה ל- "הנפש הטובה משון-נח". גן שמואל תרמו במאי להצגה - בנימין פגי (בולק) ונבחר צוות השחקנים להצגה. אחרי החזרה הראשונה, התברר שהשחקנים מסרבים להמשיך עם ההצגה הזו, כי נראית להם ילדותית וטפשית... לאחר התייעצויות, הוצעה אלטרנטיבה אחרת - המחזה של פרידריך דירנמט השוויצרי- "מבצע ווגה" שבעצם היה תסכית רדיו במקור. דירנמט היה סוציאליסט, מקורב לברטולד ברכט וגם אוהד ישראל. המחזה הבלתי מוכר שלו מבצע ווגה, עוסק בתקופה עתידנית, כאשר המאבק בין שני הגושים בעולם מביא למסקנה כי אין מנוס ממלחמת עולם נוספת שאין יודע את תוצאותיה. משלחת מדעית - פוליטית יוצאת למסע בין כוכבים בכדי לבדוק אפשרות של מגורים על כוכב ווגה ובתוך כך משוחחים על עוולות העולם ואיך לתקנן. המחזה עוסק בצוות החללית בתקופת המסע. המחזה התאים לאידיאולוגיה של השומר הצעיר, למען שלום עולמי ונגד מלחמות.הבמאי בולק תרגם את המחזה (כמדומני מפולנית) והטקסט שנכתב בכתב יד, הודפס במכונת כתיבה (מוצר נדיר) על ידי חברת הגרעין מירה (בוסקה) שלמדה להדפיס במכונה בבית ספר. קריאת המחזה הייתה משעשעת כי המעבר מכתב היד למודפס היה מלא שיבושים. למשל, לא יכולנו להבין את המילה "מנורמהמלאה" ורק לאחר בדיקה התברר שהיה צריך להיות פנורמה מלאה...כחלק מההכנות לאירוע החג, היה צריך להסדיר את האמפי ולשם כך הובא מגן שמואל בולדוזר, ויעקב שילוני, המדריך של הקיבוץ, עבד עליו והכין את האמפי לצורה המוכרת עד היום. (הדשא נשתל במועד מאוחר יותר על ידי צוות הנוי בראשות שדמי)מכיוון שהמחזה נכתב כתסכית רדיו או טלוויזיה, היתה בעייה איך להראות את זה על הבמה. לשם כך גויס בכיר מעצבי הבמות בישראל, ארנון אדר, שעיצב במות בקאמרי ובהבימה והיה מרצה לעיצוב במות בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. כנראה שתרומה לקיבוץ היושב על הגבול בלטרון שכנע אותו להגיע ולתרום (ללא תשלום!). הבמה שנבנתה הדגימה מסך טלוויזיה ענק, (להזכירכם- עדיין לא חלמו בארץ על טלוויזיות בבתים) והאקרן היה עשוי מבד רשת שכאשר האירו אותו מלפנים - לא ראו דבר אבל כשהאירו מאחור- אפשר היה לראות את המתרחש מאחוריו. באחת הסצנות בהצגה - היה צריך להראות ליל ברקים ורעמים. לכך גויס יוסי גל (אמבה) עם רתכת ניידת, שעמד וריתך מאחורי הבמה. כיכבו בהצגה שוש שרון שמשפט המחץ שלה היה- "בארץ הייתי זונה..., יהודה פרייס וחברים נוספים (גם אני). להלן תמונת הבמה:
תמונה מתוך ההצגה (איכות התמונה מהארכיון ירודה, זה מה שמצאתי. אני חושב שהאיש העומד הוא יהודה פרייס. אני לא מזהה את האחרים)לסיום - אירועי חג העשר "הרימו" את האווירה בקיבוץ ועזרו בשילוב אנשי הש.ש. עם החברים. אברהם ישראלי
נכתב מהזיכרון, לאחר יותר משישים שנה...בהסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן בסוף מלחמת השחרור (נחתם במרץ 1949), נקבע שבאזור עמק איילון יישאר שטח הפקר- No man‘s land כלומר קו גבול אחד לישראל וקו גבול אחר לירדן וביניהם שטח שבו אסור לאף אחד מהצדדים להיכנס, לפעול, או לעבד את השטח עיבוד חקלאי. קיבוץ נחשון, שעלה על הקרקע במאי 1950, נבנה צמוד לשטח ההפקר, ואדמותיו גבלו בקו הגבול. במסגרת ההסכם עם הירדנים, (תחת סעיף 8 בהסכם) למנזר לטרון היתה זכות להמשיך ולעבד את החלקה השייכת להם- להלן חלקה חמש שהיתה במרכז שטח ההפקר, וניתנה להם האפשרות להחכיר את החלקה לעיבוד על ידי ישראל. כך נוצר הקשר עם נחשון, שסבל ממחסור בקרקע חקלאית ושמח על האפשרות לעבד חלקה נוספת ובמיוחד שהחלקה היתה נקיה (יחסית) מאבנים ונתנה אפשרות לפתוח תלמים ארוכים וישרים, שלא כמו מרבית החלקות המפוצלות והקטנות של הקיבוץ. תמורת עיבוד השטח, הקיבוץ "שילם" למנזר כ4 טון שעורה ועגלה עמוסה בקש - כל שנה, באירוע שאורגן על ידי האו"מ ונתן לחברים מנחשון הזדמנות להגיע לפתח המנזר ולפגוש את הנזירים. בכדי לעבד את החלקה, שהיתה בשטח ההפקר - מעבר לגבול המדינה, היה צריך לתאם עם הצבא ועם משקיפי האו"מ, שהצמידו לטרקטורים שיצאו לשטח מכונית עם דגל האו"מ, ששהתה כל יום העבודה צמוד לחלקה 5 בכדי לוודא שהעבודה מתנהלת ללא הפרעות. במקביל, הצבא העמיד כיתת חיילים בתצפית ובכוננות לחילוץ למקרה הצורך.אני הגעתי לנחשון עם גרעין יבולים, בשנת 1959 והצטרפתי לצוות הפלחים בראשותו של יומלה הוותיק (כבן 29...). בחלקה חמש זרענו תבואות חורף - חיטה, תבואות קיץ - סורגום ובשנה השלישית - בקיה לשחת (חציר) במחזור זרעים תלת שנתי, כפי שהיה נהוג בשטחי בעל בארץ.
ביום אביבי בשנת 1962 יצאתי לחלקה חמש לזרוע סורגום עם מכונת הזריעה שנקראה דריל Drill (ראה תמונה למטה) שהותאמה לזריעת סורגום במרווחים של מטר בין השורות. יחד אתי היה עוד איש צוות מנחשון (אני לא זוכר מי זה היה- אולי דובי לייקין או יוסלה?) בצמוד עמדה מכונית האו"מ עם צוות המשקיפים. העבודה התקדמה וחלק מהשטח כבר קיבל את מנת זרעי הסורגום לפי המתוכנן. כל הזמן הזה שמענו שריקות של משרוקית, מכיוון מנזר לטרון, ושברנו את הראש- מה זה יכול להיות. השריקות היו קצרות ותכופות וללא הפסקות... כשישבנו לאכול את ארוחת הבוקר שהבאנו איתנו, ראינו פתאום טרקטור מגיע מכיוון מנזר לטרון ועליו שני נזירים בגלימות נזירים. כשהגיעו אלינו, הרגיעו את משקיפי האו"מ וניגשו אלינו. הם הציגו את עצמם באנגלית בסיסית - שמותיהם פול ופייר, דוברי צרפתית וערבית ולצערנו אנחנו לא יכולנו לדבר איתם בשפתם אלא רק באנגלית שאותה הם בקושי ידעו.הנזירים התעניינו והתפעלו ממכונת הזריעה שלנו שנראתה להם כשיא השכלול...שאלנו אותם מה היו השריקות ששמענו. ההסבר היה שזו הייתה מכונת הזריעה שלהם... גם הם זרעו סורגום (בשפתם- דורה) והשיטה שלהם - הרכיבו על רגלי הקולטיבטור (ראו תמונה למטה) צינורות ומאחורי כל רגל כזאת הלך פועל עם שקית זרעים. עם שמיעת השריקה, הפועל זרק לצינור זרע אחד שנטמן באדמה על ידי שן הקולטיבטור. (מצטער אם ההסבר לא ברור לכולם). כך הם זרעו ולכן ההתפעלות שלהם מהטכנולוגיה שלנו, שעם שני אנשים אנחנו מספיקים לזרוע הרבה יותר מהם.אנחנו התרגשנו מאד מהמפגש הבלתי צפוי הזה. לפני שעלו על הטרקטור וחזרו, הוציא פול מגלימתו שני בקבוקי יין של לטרון ונתן לכל אחד מאתנו. את בקבוק היין שקבלתי שמרתי מספר שנים בלי לפתוח, ורק אחרי זמן רב פתחנו ושתינו את היין.אחרי מלחמת ששת הימים, כשנפתחה הדרך והתחזק הקשר בין קיבוץ נחשון והמנזר, סייע הקיבוץ למנזר למכור יין לישראלים ובכל שבת נפתח דוכן למכירת יין על ידי חברי וחברות נחשון וביניהן גם רחל ישראלי, שהבנתה ביין הייתה תיאורטית בלבד (היא בקושי טעמה יין...) אבל המליצה על הסוגים השונים של יינות לטרון ומכרה בכמויות. הנזיר פול ניהל את יקב המנזר ובהמשך הפך להיות אב המנזר ושמר על קשר הדוק עם קיבוץ נחשון, עד מותו. נכתב על ידי אברהם ישראלי, פברואר 2024
קולטיבטור (או קלטרת)
מזרעה- דריל Seed drill
הערה: הדברים נכתבים מזיכרון אישי ועלולים להיות בהם אי דיוקים ו\או טעויות. אשמח לשמוע הערות ותיקוני עובדות.הקדמה:בשנות השבעים של המאה הקודמת, קיבוץ נחשון היה קיבוץ קטן, עם אמצעי ייצור מוגבלים לחקלאות, רווחיות מפוקפקת-תלויה במזג האוויר ובמגבלות מכסת המים להשקייה. אפשרויות הפיתוח הכלכלי ויצירת עוד מקומות עבודה לחברים, חייבה מחשבה על הקמת איזו תעשייה לקיבוץ. כבר אז היה ברור כי מרבית הקיבוצים המצליחים כלכלית התבססו על איזו תעשיה מוצלחת. גם קיבוצים גדולים כמו גן שמואל, משמר העמק ומעגן מיכאל וגם קיבוצים קטנים יותר. בכדי לבדוק ולאתר תעשייה לנחשון, נבחר עמי יוגב לבדוק ולהציע מפעל לקיבוץ. לאחר מספר חודשי בדיקה, עמי בא לקיבוץ עם הצעה להקמת מפעל לייצור צבעי דפוס שבדיקתו הראתה שיהיה רווחי, יספק תעסוקה למספר חברים ויוסיף ענף לקיבוץ. עם התקדמות הטיפול והבדיקות סביב ההצעה, השלב הבא היה מציאת שם למפעל. הוכרז על תחרות נושאת פרסים למציאת שם (הפרס היה תקליט...) והזוכה היתה הילדה נועה ישראלי והשם שהציעה היה - צידן צבעי דפוס נחשון. הכל נראה טוב עד שהתברר כי תהליך הייצור של הצבעים גורם לזיהום סביבתי, ועלול לזהם את האוויר בסביבת הקיבוץ עד כדי סכנה לבריאות הציבור, דבר שיצר התנגדות להקמת תעשייה כזו בקיבוץ והתכנית בוטלה.
ספיר כוכבי (1)מחלקת התעשייה של הקיבוץ הארצי, הציעה לנחשון להיכנס לתחום של ייצור אבני חן בשותפות עם קיבוץ רבדים במפעל "ספירים" לליטוש גבישי ספיר מלאכותיים ומכירתם כאבני חן "חצי יקרות". צוות של חברי נחשון התחיל לעבוד ברבדים וללטש גבישי ספירים. השותפות הזאת לא עלתה יפה כי רווחיות הייצור של האבנים הללו היתה נמוכה (אם בכלל). במקביל- הוצע להשתתף עם האוניברסיטה העברית במחקר ופיתוח של גביש מיוחד - ספיר כוכבי, שזו אבן חן מיוחדת, שכאשר נופלת עליה קרן אור (שמש או אור מלאכותי) מופיע עליה דמות של כוכב בעל 6 קרניים. בטבע יש גבישים כאלה אך הם נדירים ויקרים מאד - אפילו יותר מיהלומים. המחלקה לכימיה באוניברסיטה רצתה לפתח ייצור מלאכותי של הגביש. תהליך הייצור עליו עבדו באוניברסיטה היה מבוסס על תנור ייחודי שנקרא תנור וורניי (ראה הערה 2).אפרים שני נבחר להיות איש נחשון במעבדת המחקר והתחיל לעבוד באוניברסיטה במטרה להשלים את הפיתוח ולהעביר את הייצור לנחשון. נחתם הסכם בין נחשון לאוניברסיטה ובו חויב הקיבוץ לשתף את חברת יישום של האוניברסיטה ברווחי הייצור התעשייתי הנובע מהפיתוח, כנהוג בהסכמים שבין האוניברסיטה לבין התעשייה.לאחר מספר חודשים, (אני לא זוכר כמה, אפשר לשאול את אפרים...) נבנה בנחשון תנור כזה והמשך הפיתוח עבר לקיבוץ. לאפרים נוספו חברים נוספים מהקיבוץ ונראה היה כי תהליך הקמת המפעל מתקדם. הבעיה הייתה שלא הצליחו בגידול הגבישים בצורה רציפה ותעשייתית. בארצות הברית, שם היה השוק העיקרי (וכמעט הבלעדי) למוצר, פעלה חברה שייצרה ספיר כוכבי ושיווקה באופן בלעדי את המוצר בעולם. מידע שהגיע לצוות המפעל יידע כי החברה- לינדה, מוכנה למכור קווי ייצור מסיבות השמורות אתה. זו נראתה הזדמנות לעבור מייצור מעבדתי לייצור תעשייתי עם קו ייצור שכבר הוכיח את עצמו. (הערה - חוסר ניסיוננו לא גרם לנו לחשוד - למה החברה רוצה למכור קווי ייצור של מוצר כל כך מוצלח...) בעזרת מחלקת התעשייה של הקיבוץ הארצי עם חבר קיבוץ חצור יצחק קדם שסייע רבות במו"מ עם החברה בארה"ב וגם בעזרת איש עסקים יהודי אמריקאי אותו הכיר יצחק קדם עוד לפני עלייתו מארה"ב לישראל, נרכש קוו הייצור מהחברה ונמכר לנחשון. צוות של אנשי נחשון יצא לארה"ב ללמוד את הציוד בכדי להרכיבו בנחשון. בצוות, ביחד עם אפרים, היה גם יוסי גל (אמבה) שהיה אחראי על כל הצדדים הטכניים ביחד עם נתן קלוגמן. כשהגיעו המכולות עם הציוד, הרכיבו את קו הייצור במבנה של המפעל, ובמהרה הדליקו את שורת התנורים והתחילו לייצר. משאית הקיבוץ הוביל בלוני מימן מחיפה כל יום, חמצן הגיע במיכלית ובהקדם הוחלט לרכוש אלקטרו לייזר - מכשיר להפרדת מים לחמצן ומימן, שיחסוך לפחות את רכישת החמצן היומית. נרכשה גם מערכת אל-פסק, שמונעת הפסקות חשמל, כי התברר שהפסקת חשמל, אפילו של הרף עין, קוטעת את תהליך בניית הגביש וכל עבודת המשמרת הולכת לטמיון. נרכשה גם מערכת לליטוש וחיתוך הגביש והכנת המוצר הסופי - אבני חן מסוג ספיר כוכבי. התנור הבודד, המשיך לפעול להמשך המו"פ, ולא לייצור מסחרי.צוות המפעל התרחב והתחילה מכירה של המוצרים בשוק האמריקאי. גזבר הקיבוץ היה מגיע לבורסת היהלומים עם חבילה שנשלחה לארה"ב לסוכן מקומי שהיה אחראי למכירות בארצות הברית. לאחר תקופת ההרצה, כשהמכירות הגיעו לסכום משמעותי בן 7 ספרות, הגיעה תביעה מהאוניברסיטה לתשלום תמלוגים בסכום מאד משמעותי לקיבוץ, שלמרות ההכנסות מהמפעל, היה נתון בקשיים כלכליים. בנחשון התפתח וויכוח - האם יש הצדקה לדרישת התשלום מהאוניברסיטה, וסוכם להתנגד לדרישה. האוניברסיטה, בהתאם להסכם עם הקיבוץ, פנתה לבוררות מוסכמת ונקבע בורר- נשיא איגוד המהנדסים. אני הייתי מרכז המשק והובלתי את הגישה המתנגדת לתשלום התביעה שהסתכמה ביותר ממאה אלף ש‘‘ח, סכום מאד גבוה. אפרים שני, מרכז המפעל, טען לעומת זאת כי כדאי לשלם ולהוריד מאיתנו את התביעה, כי אנחנו עלולים לשלם הרבה יותר אם נפסיד בבוררות.בכתב ההגנה טענתי כי תהליך וורניי, עליו ביססה האוניברסיטה את התביעה, פותח עוד במאה ה19 ובכלל - הייצור בנחשון לא התבסס על המחקר של האוניברסיטה אלא על הידע שנרכש מארצות הברית. בפגישת הבוררות היה צד אחד מוכן (אנחנו) והטענות שלנו נשמעו משכנעות, ומולנו נציג האוניברסיטה שניסה להסתמך רק על המילים הכתובות בהסכם.לאחר שבוע מתוח, קבלנו את פסק הבוררות ובו זוכינו מכל התביעות ובנוסף - האוניברסיטה חויבה בדמי הבוררות...אפילוג:לאחר מספר שנים של ייצור ומשלוחים לארצות הברית, הוחלט לרכוש קו ייצור נוסף כדי להכפיל את הייצור. הציוד הגיע והוחל בהרכבתו על ידי צוות מקומי של חברי הקיבוץ.לרוע המזל, ארצות הברית נפלה למיתון כבד בשנת 1980, והענף שנפגע יותר, היה ענף אבני החן ששימשו לייצור תכשיטים. מכירות המוצר ירדו כמעט לאפס, כאשר אפילו ייצור של שנה ויותר, שלכאורה נמכר כבר, התברר שהיה בהסכם קונסיגנציה - כלומר היה אמנם אצל הסוכן בארה"ב, אבל נשאר בבעלות המפעל עד למכירה, שלא קרתה. אחרי תקופה שבה הייצור נמשך אך לא היה ניתן למכור אותו, הוחלט להפסיק את הייצור, ולאחר עוד זמן, הוחלט לפרק את הציוד ולמכור את מה שאפשר, בכדי למזער נזקים. זה היה סופו של מפעל ספיר כוכבי בנחשון. בהמשך- המחלקה לתעשייה שכנעה את הקיבוץ להיכנס למין שותפות עם קיבוץ נגבה ולהתחיל לייצר שקיות פלסטיק מיוחדות. זה היה הצעד הראשון להקמת מפעל אר"ן, אבל זה כבר סיפור אחר.
הערות: (1) גביש הספיר הכוכבי ( Star Sapphire ) הוא חומר קשה כמעט כמו יהלום (דרגת קושי 9.25 בסולם שיהלום הוא 10). הוא יכול להופיע בצבעים שונים, כאשר האדום נקרא רובי. הבסיס הכימי של הגביש הוא תחמוצת אלומיניום, והצבעים השונים הם תוצאה של המצאות תחמוצות מתכות במבנה הגביש. אפקט הכוכב מתקבל על ידי הוספה של תחמוצת טיטניום ביצירת הגביש. החום מופק על ידי להבה המוזנת ממימן וחמצן ולא מדלקים פחמימנים.ראה דוגמה. האבן בתמונה הימנית (טבעית) שווה כ 175 מיליון $)
(2) תנור ורנויל (מבוטא –וורניי) על שם המפתח במאה ה 19 אוגוסט ורנויל (Verneuil )
קהילה
לתמונות הקודמות
