רבקה ברגמן (רולניצקי) ארץ לידה: פולין מנחה: עומר ארמה ברגמן תאריך פרסום: 8 באוגוסט 2016
נושאי הסיפור: הגשמה מלחמה קיבוץ
14 נכדים ו-12 נינים - אלה הם ההגשמה שלי. נעורי
הייתי בתנועת נוער של השומר הצעיר מגיל עשר עד גיל שבע עשרה. אבי היה ימני קיצוני ולא ידע על כך שאני בתנועת השומר הצעיר. פעם אחת, כשיצאנו למחנה עבודה מטעם התנועה בקיבוץ עין השופט אבי הגיע לבקר אותי במחנה העבודה יחד עם ההורים של חברה שלי. כשחזרתי מהמחנה אבי אמר לי "ידעתי שאת יוצאת עם תנועת הצופים למחנה ולא הבנתי מה עושה שם החברה שלך כשידעתי שהיא בשומר הצעיר" מאז הוא הבין שלא יעזור כלום ואני נשארת בשומר הצעיר.
הקמת קיבוץ נחשון
כשהייתי בת 17 בשנת 1948 בזמן מלחמת השחרור התארגנה קבוצה מחברי התנועה ושלחו אותנו לתחזק קיבוצים על הגבול. הקיבוץ הראשון להבות הבשן. שם קבלו אותנו הסורים ביריות וכל הלילה ישבנו במקלט. במשך שנתיים עברנו עוד 2 קיבוצים: אילון ובית אלפא ובתאריך 5.5.1950 הקמנו את קיבוץ נחשון מול משטרת לטרון. שם ישבו הערבים והם קראו לנו "קיבוץ של ילדים". בהמשך הגיעו עוד חברים מתל אביב, פתח תקווה, ראשון לציון ורחובות והתחלנו להתארגן וממש להקים את הקיבוץ. תחילה הקמנו אוהלים ולאט לאט נוצרו חברויות והתחילו להקים משפחות, וכך הוקם הקיבוץ בשנת 1967.
הגשמה
במלחמת ששת הימים גייסו חיילים גם ממזור. כשאני ובעלי, אשר ברגמן ז"ל, הקמנו את קיבוץ נחשון חשבנו שזו תהיה ההגשמה שלנו. אבל לא. לאחר 7 שנים בקיבוץ, בו נולדו לנו 2 בנות, עזבנו אותו ועברנו לעיר רמת גן, בעיר נולדה לנו בת נוספת (שלישית). במהלך החיים בעיר היינו בקשר עם 2 משפחות נוספות שגם הן עזבו את קיבוץ נחשון (משפחת יערי ומשפחת דוידזון) והגברים שלנו חיפשו דרך חדשה להגשמה ומצאו את מושב מזור.
לאחר חיפושים נרחבים עברנו כל שלושת המשפחות למושב מזור בשנת 1961. כל משפחה בנתה במושב את ביתה וכאן נולדו לנו 2 בנות נוספות. כשרק הגענו למושב לא עסקנו עדיין בחקלאות. בעלי ז"ל המשיך לעבוד כמנהל חשבונות במפעל ברמת גן ואני גידלתי את בנותינו. לאחר מספר שנים הקמנו לול תרנגולי הודו גדול ובעלי ז"ל המשיך לעבוד במקביל גם מחוץ למשק, ואני ועזרתי לו בטיפול בלול. בהמשך נטענו מטע אבוקדו ולאחר מכן החליף אותו כרם זיתים. בעלי ניסה במשך השנים לשלב עבודה חקלאית עם "עבודת חוץ", בין השאר הקים בישוב שלומי מפעל לכפכפים עם שותף ואף ניסה לייבא מכוניות מחו"ל, אבל עבודת האדמה הייתה בנשמתו כל השנים.
רק בשלב מאוחר יותר, כאשר גידול תרנגולי הודו כבר לא היה כלכלי יותר וכאשר כבר היה קרוב לגיל 60, סגרנו את הלול ובעלי עבר להיות "כולבויניק" ועסק בעבודות שיפוצים, אינסטלציה ומה לא, גם לנכדים ולנינים וגם מחוץ למשפחה.
הקמנו משפחה גדולה, יש לי 14 נכדים ו-12 נינים (8 נכדים ונינים לומדים היום בבית הספר בני עטרות מכיתה א‘ ועד ו‘ דור שני ושלישי שלומדים בבני עטרות) וזו ההגשמה שלי.
לחצו כאן לצפייה בסרטון משפחתי שהכינו יחדיו סבתא רבקה והנכדה עומר.