נעשה עלפי מידע שפורסם באינטרנט ופתוח לתיקונים. ההשוואה לא כוללת עלויות של כל סוג אוכלוסייה, חברים וותיקים (שני סוגים) וחברים חדשים. (מוטקה)

שיטות השיוך האגודתי והשיוך הפרטני הן שתי דרכים עיקריות שבהן קיבוצים ומושבים שיתופיים מעגנים את זכויות המגורים של חבריהם. ההבדל המהותי טמון בזהות הגורם שחותם על חוזה החכירה מול רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ובמידת השליטה של האגודה (הקיבוץ/המושב) על המקרקעין והחברים.

שיוך אגודתי (חלופת האגודה)
בשיטה זו, הקיבוץ (האגודה השיתופית) היא זאת שרוכשת את כלל זכויות הדיור בתחומי הישוב מרשות מקרקעי ישראל. לאחר הרכישה, הקיבוץ מעניק לחבריו זכויות קניין בדמות "חכירת משנה" (חכירה מהקיבוץ ולא ישירות מרמ"י).

יתרונות:

• שמירה על צביון הקיבוץ: הקיבוץ שומר על השליטה בשטח המגורים ובצביונו הייחודי. הוא יכול לכלול בהסכמי חכירת המשנה עם החברים מגבלות ותנאים שונים בנוגע לזכויות המוקנות, לעבירותן, למשכון או להורשה, ובכך לשמר את אופיו הקהילתי.

• גמישות ניהולית: לקיבוץ יש גמישות רבה יותר בניהול שטח המגורים, כולל תכנון עתידי וקליטת חברים חדשים, מאחר שכל המקרקעין רשומים על שמו.

• הליך מרוכז: הרכישה מתבצעת כולה דרך הקיבוץ, מה שעשוי לפשט את התהליך עבור החברים הבודדים מול רמ"י.

חסרונות:

• תלות באגודה: זכויות החבר תלויות בהסכם החכירה מול האגודה ולא ישירות מול רמ"י, מה שעשוי ליצור חוסר ודאות מסוים.

• פחות עצמאות לחבר: לחבר אין מעמד קנייני "ישיר" מול רמ"י, והוא כפוף לתקנון הקיבוץ ולהחלטותיו בכל הנוגע לזכויותיו.

• מורכבות פנימית: הקיבוץ נדרש לנהל מערך חוזים והסכמים פנימיים עם חבריו, ולעיתים הדבר עלול להיות מורכב.

שיוך פרטני (חלקת המגורים)

בשיטה זו, כל חבר קיבוץ זכאי להתקשר בחוזה חכירה פרטני ישירות מול רשות מקרקעי ישראל לגבי יחידת המגורים שלו. המגרש הספציפי של החבר נגרע מחוזה החכירה של הקיבוץ, והחבר הופך להיות "חוכר ראשי".

יתרונות:

• זכות קניינית מלאה ואישית: החבר הופך להיות בעל זכות חכירה ישירה מול רמ"י, בדומה לבעל דירה בעיר. זה מעניק לו ביטחון קנייני רב יותר ועצמאות בביצוע פעולות במקרקעין (למשל: נטילת משכנתא, מכירה, השכרה, תוספות בנייה) ללא תלות באגודה.

• בהירות משפטית: הזכויות ברורות ורשומות באופן אינדיבידואלי, מה שמפשט עסקאות עתידיות.

• ערך כלכלי: הזכות הישירה מעלה את ערך הנכס ומשמשת כנכס ברור וסחיר יותר.

חסרונות:

• פגיעה בצביון הקהילתי: הקיבוץ מוותר על השליטה הישירה בחלקת המגורים ובשטח המגורים. החברים הופכים לבעלי בתים פרטיים, מה שעלול לשנות את אופיו הקולקטיבי של הקיבוץ ולהוביל ל"ג‘נטריפיקציה" (כניסת אוכלוסייה חיצונית בעלת מאפיינים שונים).

• אובדן שליטה על קליטה: קשה יותר לקיבוץ לשלוט בזהות הנקלטים החדשים למגורים, שכן הדירות יכולות להימכר בשוק החופשי.

• מורכבות בירוקרטית: כל חבר נדרש לחתום על חוזה נפרד מול רמ"י ולשלם את התשלומים הכרוכים בכך, מה שעשוי להיות תהליך מורכב יותר ברמה הפרטנית.
 
סיכום והשוואה

מאפיין	שיוך אגודתי (חלופת האגודה)	שיוך פרטני (חלופת המגורים)
חוזה חכירה	הקיבוץ חוכר מרמ"י וחבר חוכר  משנה מהקיבוץ.	החבר חוכר ישירות מרמ"י.
שליטה על המקרקעין	הקיבוץ שולט בשטח המגורים  ובצביונו.	הקיבוץ מוותר על השליטה בחלקת המגורים.
זכויות החבר	חכירת משנה, כפופה לתקנות הקיבוץ והסכמיו.	זכות קניינית מלאה ואישית, בדומה לבעלות.
גמישות האגודה	גמישות רבה בניהול שטחי המגורים וקליטת חברים.	פחות שליטה על זהות הנקלטים,  ועל אופי המקורים.
בטחון קנייני לחבר	נמוך יחסי, (תלוי באגודה).	גבוה. (ישיר מול רמ"י).
השפעה על צביון הקיבוץ	שומר על אופי שיתופי וקהילתי	עלול לשנות את האופי הקהילתי

הבחירה בין שתי השיטות תלויה בחזון הקיבוץ, במערכת הערכים שלו, ובאיזון שהוא רוצה לשמור בין השמירה על הקהילתיות לבין הענקת ביטחון קנייני ועצמאות לחבריו. לכל קיבוץ יש את ה-DNA הייחודי שלו, ולכן ההחלטה דורשת דיונים מקיפים ובליווי אנשי מקצוע.

---