שלום רב,

מצ"ב תמונה מתוך לוח שנה של שנת התשט"ז (1956), בה מונצחים חברים ממיסדי הקיבוץ.

במרכז (משופם), אבי, ניסן שפירא.

לצידיו מימין לשמאל:  נעמה, בנש, יהודה פרייס, ניסן שפירא, יוסי מוצ‘ניק ויהודה שיראי. 

שנה טובה ומבורכת (ולארכיון במידת העניין).

בברכה,

חובב שפירא 

לזכרו  של סבי חיים פוקסמן  Bigorja (פולין)

בסוף מלחמת העולם הראשונה, בעיירה קטנה בפולין ,Bigorja חי פנחס, נער בגיל ההתבגרות. חיים אביו, היה חולה מאוד בשחפת, והוא קרא לפנחס לבוא אל מיטתו, פנחס ראה שידי אביו אוחזות בחבילה קטנה, שבתוכה היה עטוף בבד שופר. ובקול רועד הוא אמר לבנו:

"פנחס בני, כבר לא נותר לי זמן רב לחיות. אני מבקש ממך לשמור תמיד על השופר הזה, שקיבלתי מאבי, ואני עכשיו מעניק אותו לך. לעולם אל תשכח לתקוע בשופר בראש השנה ! קול השופר מטהר ומאיר את הלבבות, כאשר אנו נקלעים לסערות ולמערבולת בחיינו. "

זמן רב חלף, אך פנחס מעולם לא נגע בשופר בראש השנה, כפי שביקשו אביו. אולם החיים בפולין, הפכו אפילו לקשים יותר אחרי המלחמה. העוני, הרעב, הפוגרומים, הרדיפות והאנטישמיות, גרמו לכך, שפנחס, כמו יהודים רבים, נאלץ לעזוב את פולין – ובחר לבנות חיים חדשים בברזיל. הוא הפליג בספינה הראשונה, שיצאה לדרום אמריקה. המסע היה ארוך ומייגע, ובהיותם  בלב ים הגיע ערב ראש השנה. היהודים, ששהו על הספינה, התכוננו ביחד עם הרב לחגוג את החג, אבל פנחס היה עסוק בתכנון תחילת חייו החדשים  בברזיל.

פתאום, באופן מפתיע, מזג האוויר השתנה. רוחות עזות החלו לטלטל את הספינה, וגשם עז ניתך עליה. הסערה גברה, וגלי ענק התנפצו עליה. נשמעו  צעקות מכל עבר. חלק מהאנשים  התפללו לאל, ואילו אחרים התחבקו,  וחיכו לסוף המר. רב החובל, אחרי כמאמצים רבים, איבד כל תקווה. פנחס המבועת מרר בבכי, ולפתע נזכר באביו, ובבקשתו לפני מותו :"פנחס, שמור על שופר זה, ותקע בו  תמיד בראש השנה".

פנחס, ניסה בכל כוחו להגיע אל השופר הנשכח, השופר שמעולם לא נגע בו עד כה, וחשב: "לפני מותי, לפחות פעם אחת אחרונה אני אמלא את בקשת אבי". הוא הגיע באומץ רב לחזית הספינה, קשר עצמו  בחבל אל מוט ברזל גדול. למרות שראה מולו את המוות ואת זעם הסערה, תקע בשופר, צליל חזק ועמוק בקע הישר מעמקי לבו. הוא חדר לכל מקום בספינה, וכולם שמעו את צעקת הרחמים. צלילי השופר שחדרו ללב היהודים והלא היהודים כאחד.  דממה מוחלטת השתררה בספינה. נשמעו רק צלילי השופר. שחדרו לגלים, לרוחות, לגשם והגיע אף עד לעננים ופתאום כמו  נס גדול ארע! הכול נרגע. הים שקט, בשמים נצצו הכוכבים שהאירו את האושר ואת השמחה שבלב כולם.

רב חובל של הספינה וכל האנשים באו להודות לפנחס, ושאלו אותו כיצד הוא הצליח לבצע נס כזה?

פנחס אמר במבוכה: "לא חוללתי שום נס! בסך הכל מילאתי את בקשתו של אבי, לתקוע בשופר בראש השנה, כדי שיאיר ויטהר את הלבבות כאשר אנו נקלע לסערות ולמערבולת  שאנו חווים בחיינו. "

שנה טובה!

ראש השנה הינו רגע מיוחד בחיי כל אדם ואדם. מסתיימת שנה על הדברים הטובים והרעים שארעו בה. העבר ידוע אבל את העתיד, אשר צפוי לנו בחיים האישיים בקיבוץ ובמדינה, איננו יודעים. לפיכך אנו מנצלים את הרגעים שלפני כניסת החג, להיפגש ולאחל אחד לשני "שנה טובה". ברכה הכוללת את כל הטוב שאנו מקווים שיקרה. בעבר נהוג היה לערוך בקיבוץ ערב לציון המאורע. בכניסה עמדו שולחנות ועליהם קעריות דבש ובצדן פלחי תפוחי עץ. כמובן שגם מקומו של היין לא נפקד. אבל קודם לכן היה ועדיין נהוג לערוך בחלק מהענפים ובקהילה, טכס הרמת הכוסית וברכות לקראת השנה הבאה. בהזדמנות זאת מוענק בחלק מהפעילויות גם שי צנוע לכל העובדים. המשרד הטכני היה מפורסם בכך, שספקים רבים שהיו בקשרי עבודה עם המשרד, דאגו לשלוח בנוסף לברכות גם סלסלות מלאות כל טוב. חברי קיבוץ רבים שידעו על המנהג, נהגו לבקר "במקרה" במשרד ולטעום מן התקרובת. בשנים האחרונות, אולי בגלל המצב הכלכלי בארצנו, פחת זרם הסלסלות. שליחת "שנות טובות" עדיין נהוגה בנחשון, כאשר נערי הקיבוץ מסתובבים בין בתי החברים ומחלקים אותן. כניסת המחשוב הביאה להקטנת השרות, היות וחלק גדול מהחברים מברכים את חבריהם בעזרת הדואר האלקטרוני. מנהג נוסף, הוא פרסום הברכות בכניסה לחדר האוכל, אבל ירידת קרנו של המוסד מעמידה בספק את האפשרות שהנמענים לברכות ראו אותן.

ביום שני (22/9), נערכה במרפאה הרמת כוסית לרגל ראש השנה. במהלך הברכות ציין ד"ר חזי פולק, הרופא שלנו, שמרפאת נחשון ממשיכה להיות בין המובילות במרפאות הכפריות במחוז המרכז של קופ"ח כללית. הקופה מבצעת ניתוחים סטטיסטיים על סמך בדיקות המעבדה של תושבי הישובים. התוצאות המחמיאות מיוחסות לצוות המרפאה ולתושבי נחשון המקפידים על בריאותם.

ביום שלישי (23/9), בשעת בוקר מאוחרת, גדשו חברים רבים את המועדון יחד עם צוות הניהול של הקיבוץ, שכלל את ג‘איימי, יזהר ( יו"ר הקיבוץ), יונתן (מנהל עסקי), שחר ועדי. ג‘איימי הביא מדברי חכמים את המושג "יום התרועה"-היום בו תוקעים בשופר. חכמינו לא ידעו מה מקור המצווה. לדברי הרמב"ם, צליל השופר הינו למעשה חלקיקי אלוהים הנכנסים לתוך נשמתו של האדם. הרגע בו נשמעת תרועת השופר הנו הרגע בו נוצר החיבור בין האדם לאלוהיו. ראש השנה, לדברי ג‘איימי, מוגדר כ"יום הדין" בו כל אדם עושה את חשבון הנפש שלו עם משפחתו והקהילה הסובבת אותו, וביום כיפור הוא מבקש סליחה. מכיוון שיש לנו כל כך הרבה עוונות, קיבלנו יומיים למחשבה. ומכאן ג‘איימי עושה השלכה לקיבוץ נחשון. לדעתו כל אחד בקיבוץ צריך לעשות את חשבון הנפש שלו בראש השנה, ולבוא באומץ ולבקש סליחה ביום כיפור. ג‘אימי ניצל את המפגש כדי לבקש סליחה מהחברים באם פגע במישהו. בקשת הסליחה שלו (של ג‘איימי), תהיה מלווה בעשייה, וברצונו לתקן את מעשיו כאדם וכמנהל הקהילה. התחושה שלו, שקהילת נחשון מאד מתקדמת ובדרך הנכונה, ונראה לו שבונים כאן תשתית טובה לבנים ולנכדים. מ"בית זקנים", לדבריו, הפך הקיבוץ למשהו מתחדש ואחר לגמרי. במהלך המפגש, חלקה עדי ברכות עשויות בטוב טעם לוותיקי הקיבוץ. משה, שעסק בארגון המפגש הודה לבאים ואיחל שקהל הנוכחים יבוא גם לשיחות הקיבוץ לפחות בהקף שהתייצב לארוע. בהזדמנות זו הודיע משה, שבערב יום כיפור מתוכנן ערב בקיבוץ, שרותי לב תרצה  בו בנושא יום כיפור. (פרטים יפורסמו בהמשך). לסיום, חילק משה לנוכחים את השי לחג, שעבר מהפך בשנים האחרונות. במקום משהו הקשור לקיבוץ, כגון לוח שנה עם תמונה מנחשון, או בקבוק יין מתוצרת נחשון, לכרטיס פלסטיק המאפשר קניות לקראת ימי החג הקרבים.

השנה גם מערכת החינוך ערכה הרמת כוסית, בניצוחן של חגית ואביטל. המפגש נערך במשרדי החינוך, והשתתפו בו אנשי החינוך, אנשי הנוי, הנהלת החשבונות, ג‘איימי ועדי. חגית נשאה ברכה, ואיחלה לכל הנוכחים שנה טובה והמשך שיתוף פעולה בין מערכת החינוך למעטפת העוזרת לה להתנהל בצורה כה טובה. כראוי למערכת החינוך, המשקה היה יין תירוש בלבד, ובנוסף הוענקה לכל אחד מהנוכחים, ברכה אישית יפה.

בהזדמנות זאת נאחל לכולנו – שנה טובה ובריאה, שנה של סליחות ופתיחת דף חדש.