"האחד במאי", הוא יום חגם של הפועלים בארץ ובעולם. 

בשנים הראשונות להקמת הקיבוץ צויין כיום שבתון. ערב החג נערכו שיחות, שדנו בחשיבות "האחד במאי", ולמחרת יצאו להפגנות בערים הגדולות, שאורגנו ע"י מפלגות הפועלים ותנועות הנוער. 

למרות שמהות החג לא השתנתה, ירדה קרנו בקיבוץ (וגם בארץ). בעוד שבשנים הראשונות הפערים בקיבוץ היו מינוריים, הרגישו החברים צורך לצאת ולהפגין למען סולידריות ושינוי המצב בארץ, למען השכבות המקופחות. דווקא היום כשהפערים בין העשירונים העליונים לנמוכים גבוהים במיוחד, נדם קולם של הלוחמים למען שינוי המצב. זה לא המקום לנתח את הסיבות לשטיפת המוח שעברנו בעשרות השנים האחרונות. ממשלת המהפך (77), נזפה בנו, הקיבוצניקים, על כך שאנו מעבירים את ימינו בשכשוך רגלינו  בברכות השחייה, תוך שאנו  מנצלים את פועלי עיירות הפיתוח, העובדים במפעלינו. המשבר הכלכלי של שנות ה-80 לא פסח גם עלינו. 

התנהלות כלכלית שגויה גרמה לנו להגיע לעברי פי פחת, מצב שנבע בעיקר מחוסר יכולת ניהולית להתאים את רמת ההוצאות לרמת ההכנסות.  הדרך לפתרון המצב הייתה שינוי בהתנהלות הקיבוץ וחבריו. שכל אחד יקח אחריות ויחיה ממה שיש. המציאות החדשה נחתה בצורה שונה על חברי הקיבוץ. היו ששפר מזלם. העובדה שבמקרה עבדו במפעל או מקום אחר מסודר ורווחי, העביר אותם לעידן החדש בצורה חלקה כשרמת חייהם משתפרת וביטחונם הכלכלי מובטח. לעומת זאת חלק מהאוכלוסייה מצא את עצמו ללא פרנסה ובטחון כלכלי, למרות שבמשך עשרות שנים השקיע מזמנו, מרצו ויכולותיו להצלחת הפעילות בה השתתף.

כדי שהמקום בו אנו חיים לא יהפוך למקום שבו גרים אנשים מנוכרים לשכניהם בישוב, כמו בישובים רבים סביבנו, כדאי שנדאג, שהפערים בין החברים בחלקת האדמה הקטנה שלנו יצטמצמו וזאת למען חיים בקהילה אכפתית וערבה לכל חבריה.

הדברים שנכתבו כאן אינם באים לומר, שלא נעשה דבר בנידון. אלא, להעלות את הנושא כדי שלא ירד מסדר היום.