ימים מספר לאחר שהגרמנים כבשו את הורוכוב (ביוני 1943) נערך מצוד ונתפסו 200 איש. מרביתם צעירים. הם הובלו אל היער, בדרך לכפר צוייאב. הגרמנים פקדו עליהם לחפור בורות. בסיימם את מלאכת החפירה נצטווו להתפשט ולאחר מכן נורו כולם ונקברו בבורות שחפרו במו ידיהם...
אחרי השיירה שהלכה אל בורות המוות רצו מספר נערים אוקראינים וביניהם ילד יהודי בן עשר וחצי, ששמו היה יצחק מייזליש. אביו יוסף היה בין המובלים. כאשר חפרו הנידונים את הבורות, טיפס הילד על עץ וראה את כל אשר ארע במקום.
הילד חזר לביתו, הסתגר בשתיקתו ולא סיפר דבר. בינתיים הפיצו הגרמנים שמועה בעיר, שהם שלחו את האנשים לעבודה. הובאו אפילו מכתבים בשמם של האנשים – לשם הוכחה שהם חיים ועובדים אי שם. הנשים וההורים היו אכולי ספקות, בכל זאת עוד האמינו וקיוו... בני משפחותיהם צמו והתפללו שלום יקיריהם...
יצחק בראותו את אימו צמה ומתפללת לשלום אביו – סיפר לה את אשר ראו עיניו ביום המר ההוא. תחילה לא האמינו לסיפורו של הילד, אך לאחר שיצחק חזר ואמר כי אמת סיפורו, כי ראה הכל במו עיניו, הלכו עמו כמה מקרובי המשפחה למקום הרצח, כדי להיווכח אם אמת בפיו.
בהגיעם למקום הפורענות החלו לחפור באדמה, ומה רבה החלחלה כאשר מצאו מספר זוגות גרביים, שקרובי משפחות הנרצחים הכירו אותם...
כך נוכחו לדעת, כי אכן אמת דיבר הילד...
הילד – יצחק היה אמור להיות בן דודי שכן היה בנו של אחיה של אמי – חיה מייזליש בן הלל
הקטע נלקח מהספר "ספר הורוכוב" ונכתב ע"י נחמה ואסתר שטריקר בתל-אביב.
יום הזכרון הבינלאומי הוא גם יום פטירתה של אימי לפני 16 שנה.
אתמול יום ד‘ 7/4/21 נערך במשטח ליד חדר האוכל הטקס המסורתי של ערב יום השואה והזכרון. כנהוג בשנים האחרונות מרבית המופיעים בטקס היו תלמידי המוסד, שבשל הקורונה לא נסעו השנה לפולין ולמרות זאת לקחו על עצמם את לימוד הנושא והשתתפות בטקס. התוצאה הייתה ערב מרשים, מרגש ומכובד. כנהוג במקומותינו מובאים כאן תגובות של חברים שהיו באירוע ותודות למפיקים, למארגנים ולמשתתפים.חמוטל, נאווה - תודה לכל המארגנים והמשתתפים תודה רבה על טקס מושקע ומכבד את הנספים ומשפחותיהם !
רחל אלון - הטקס היה מאד מרגש. כל הכבוד למארגנים !
לילך סעדה - מצטרפת לנאוה, הטקס היה מרגש, נוגע כל כך ללב, קטעי הקריאה נבחרו בקפידה, השירה, הנגינה, הכל היה מושקע מאוד, תודה לכולם וליפעת שעומדת בראשם !
ציונה - אכן כן היה טכס מרגש תודה !
מירב הירש - טקס נפלא, מכבד את הניספים, הניצולים ובני משפחותיהם, רגיש ומרגש ומעורר השראה !
יפעת - תודה רבה לכל המברכים !
הייתה חוויה נפלאה לעבוד עם הנוער. גאווה גדולה הנוער שלנו. ותודה רבה להם על שיתוף הפעולה - לחלוטין לא ברור מאליו.
תודה לחמוטל שתמיד נעים וקל לעבוד איתה ולצידה.
תודה לדיויד המקצועי והמרגיע.
תודה לדורית שהסכימה לעבוד עם הנוער (עם מי ששיתף פעולה) על קריאה מדויקת ומוטעמת.
תודה לדוד שוב שתמיד מוכן לקחת חלק.
תודה לאיריס ישראלי ששיתפה בהקלטה המיוחדת של ׳שחקי שחקי׳ של אחותה נועה ובתה נעמה.
ותודה לכל מי שארגן את הכסאות, הבמה, התפאורה, ההגברה וכו׳
מי אמר שלהצלחה לא יכולים להיות שותפים רבים?
השנה השתתפו נערים מנחשון בשתי משלחות נוער שונות. משלחת של תיכון "צפית" בה השתתפו טל סעדה, יעלי נאור ועומר זארי ומשלחת של השומר הצעיר בה השתתפו נועה מורד, מתן דוק וגל בן יצחק.הם חזרו נרגשים ומלאי חוויות וניכר שעברו חוויה חשובה ומיוחדת. הם לקחו חלק בטקס שנערך בערב יום הזכרון.
בדרך לאושוויץ לא היה לי מושג מה אראה, המון שאלות, חששות, תמונות וסיפורים החלו לעלות בראשי. כשהגענו, ערפל כבד היה סביב. אי אפשר היה לראות דבר למרחק. לאחר זמן לא רב התפזר הערפל ונגלה לעינינו שטח המחנה. נכנסנו לביתן במחנה שמשמש כיום כמוזיאון לחפצים שהנאצים לקחו מן היהודים בזמן המלחמה. הדברים הקטנים, אך המשמעותיים שנוכחים בחיי כל יום ניצבו לפתע מולי בכמויות גדולות בתוך חלונות ראווה מזכוכית : נעליים, מזוודות עם תאריכים ושמות פרטיים של אנשים, מברשות, משקפיים, וטליתות. חשבתי שלכל אחד מן הפריטים שאני רואה מולי יש סיפור אחר, בן אדם עומד מאחורי אותו חפץ. אך כל הסיפורים התאספו לערמה של חפצים מאחורי זכוכית. הרגע שגרם לנשימתי לעצור היה חלון ראווה משני צידי הקיר עם ערימות שיער, מעולם לא ראיתי כמות כל כך גדולה של שיער. באותו רגע לא ידעתי מה לחשוב. נעמדתי דום, השתתקתי, מה אני הייתי עושה לו מישהו היה בא ומגלח את ראשי בכזו אכזריות, לוקח חלק מגופי בלי רשות. לאחר מכן נכנסנו לחדר עם תמונות של מספרים שקועקעו לגופם של יהודים במחנה. בנוסף לרכושם הם לקחו את הדבר היחידי שנשאר להם. שמם. הם ניסו להפוך אותם לבהמות, ולמחוק את זהותם.
לפני המסע החלטתי שאשאל את עצמי שאלות קשות, שאנסה להתעמת עם המציאות. באושוויץ שאלתי את עצמי מה הייתי עושה לו מישהו היה מנסה למחוק את זהותי, לקחת ממני כל פיסה מעברי, להתנהג אלי לא כמו אל בת אדם. האם הייתי שותקת ? האם הייתי מתנגדת ? האם הייתי מרכינה את ראשי ?