# מתושלח # מושל בקוע # זהירות משטרה בדרך # מעשה בחמור # הקומונה משפרת את השרות לחברים # מסתננים #

כל האגדות מתחילות כך: לפני שנים רבות רבות.....

הסיפור שלי, ילדים, אינו אגדה.  הוא קרה באמת, פה בנחשון. לפני ארבע או חמש שנים, אבל בשבילכם זה באמת מזמן, מזמן, כי אתם בני שבע או שמונה שנים. ובכן, הדבר היה לפני שנים רבות. ניר ועופר ויובל היו רק בני שלוש, ואבותיהם עוד היו מוותיקי ענף הפלחה. הימים ימי הקיץ, העונה בוערת, היבול רב, והפלחים עובדים מבוקר עד ערב.

 אותו ערב בו מתחיל המעשה, נשבר החמסין אחרי ששרד שבוע שלם, ואנוכי יצאתי עם ערב לנשום את האוויר המרענן, ולחוש את לטיפות הרוח הקרירה על פני. מכאן לכאן נקלעתי אל בית הילדים. לבטח הייתי ממשיך בדרכי ופונה משם, לולא קלטה אוזני שיחת ילדים רכים. עצרתי והאזנתי: "אבא שלי לא היה עמי היום בימי הבילוי" – אמר יובל. "הם קוצרים כל היום בנענה או בורג‘ אמר עופר.

"אז למה אינם יכולים לעבוד טיפ טיפה פחות ולבוא ולהגיד לילה טוב לפני השינה?" – אמר ניר.

השיחה לבטח הייתה מתפתחת בלי קץ, לולא נשמעו צעדים כבדים בפרוזדור הבית.

לרגע נשתררה דממה, ובשני פרצו הילדים אל זרועות האבות אשר זה עתה הגיעו.

הם לא השגיחו בפיג‘מות הלבנות אשר הוכתמו מבגדי העבודה האפורים והמשומנים, ורק חבקו בחוזקה צווארי הוריהם.

"למה כל כך מאוחר?" – התלונן יובל ואברהם נאנח. להסביר לבן, שהחיטה רובצת, ושהמסי-הריס מתחמם, ושהטנדר לא הגיע והיו מוכרחים לחזור בטרקטור, זה היה קצת קשה ומסובך.

אך הילדים לא נתנו מנוח: "למה לא קונים לכם טנדר?" – צעקו ניר ועופר כמעט פה אחד.

"באמת מדוע אין לנו טנדר"? – הביטו הפלחים זה בזה. ותשובה לא אחרה לבוא. ישיבת עובדי הענף, ישיבת ועדת המשק. החלטה, הגזבר חוזר ומודיע: "מצאתי טנדר פורד זול וטוב". אינני יודע אם היה זה בזכות הילדים, אך שבוע ימים לאחר אותו ערב בו נפתח סיפורי, התנשף בדרך העולה לנחשון טנדר פורד צבאי ישן נושן. הטנדר גנח והשתעל בעלייה, ומשהגיע  לפסגה טרם פנותו הביתה לנחשון, השמיע קול נפץ אדיר ונעצר, כאומר: "די לזקן שכמוני!".

מיד בא האליס וגרר אותו אל תוך החצר. כך הגיע אלינו לראשונה הפורד המהולל, שנולד באנגליה לפני 21 שנה, הצטיין במלחמת המדבר המערבי, ובא אל המנוחה והנחלה בנחשון, להיות הטנדר הראשון של הפלחה.

כולנו איחלנו לו שנים ארוכות, ולאות הוקרה קראנו לו סבא מתושלח. ולא עברו ימים רבים,  וכה חיבבנו אותו עד אשר שם חיבה נתנו לו: מתוש. פה מסתיימת ההקדמה הארוכה ומתחיל סיפור חייו של מתוש.

א

כשעלה יומלה לראשונה על המתוש ביקש את המתנע (זה הסטרטר בלשון פלחים וילדים) – ולא מצא. וכבר היינו מוכנים לזנק ארצה ולדחפו בכוח ידינו, עד שלפתע שמענו את קריאתו של יומלה: מצאתי מתחת לכסא.ברגע ההוא הותנע הטנדר ונסענו, אך אנוכי הרגשתי שעוד מזומנות לנו הפתעות רבות.

הקיץ הראשון חלף ביעף. מתוש הגיע בעיצומה של עונה והיה מתנשף ועובד כמוני. בבוקר יוצא עמוס שקים ריקים, כלי עבודה ופחי אוכל מלאים, וחוזר בערב מרוקן פחים, אך עמוס גרעיני פז. הילדים היו מחכים לו במבואות הקיבוץ, מטפסים בשמחה על המשא, ונוסעים עמנו עד למחסן התבואות, שם פרקנו את המטען. הטנדר פורש היה למוסך ואנו לחדרינו. כך נמשך הדבר עד תום היבול בשדה. הקיץ קרב אל קיצו, הימים נתקצרו. השלפים נחרשו וזובלו, עת המזרע הגיעה. עתה היינו מעמיסים שקים מלאי זרעים בבית, וחוזרים לעת ערב מהשדה בשקים ריקים כשמאחורינו דונמים נוספים זרועים.

עד העת ההיא לא הכזיב אותנו מתוש אפילו פעם אחת, ואנו הוקרנו אותו מאד על כך ולא בלבד שלא הכזיב, אלא שלמרות זקנתו עלה ובייש את כל מכונות הקבוץ, אך על כך בפרק הבא.

ב

אותו חורף היה חורף כהלכה,  כזה שבא אחת לשלוש שנים. מטרות העוז ירדו בזעף. וטבעם של מטרות, שהם משאירים אחריהם את הדרכים משובשות ומוצפות מים.

אותה עת טרם היה הכביש סלול בתוך הקבוץ, והיחיד אשר היה נע בדרך המשובשת היה טרקטור זחליל כבד שרשרות.

במשך אותו קיץ היה נטוש מאבק סמוי בין המכוניות בקבוץ. הפרגו הירוק והטנדר האדום היו מלעיגים על מטוש הזקן. היו חולפים על פניו במעלה הכביש בשריקה של בוז. אך מטוש שתק וחיכה. הוא ידע כי יום יבוא וישיב להם כגמולם, ויום זה לא אחר לבוא, כשם שלא אחר לבוא החורף.

אך בטרם אבוא לספר לכם עיקרו של מעשה, מוכרח אני להקדים ולהסביר מונחים מספר שלא בשפה העברית.

מה זה "גיר" הכל יודעים – זוהי תיבת ההילוכים – זה ישנו בכל מכונית: בפרגו, באינטרנציונל, אבל מה זה "היי" ו"לו" זה יותר מסובך, וזה נמצא רק במתוש. "היי" זה פשוט הילוך גבוה, ו"לו" זה הילוך נמוך.

וזה היה סודו הפרטי של מטוש אשר שמר אותו כל הקיץ. סיסמת קסם היתה לו למתוש, המציא אותה לובקה, וכאשר היה משמיע אותה היה מתוש נחלץ מכל צרה. וזוהי הסיסמא: "היי ולו וגורנישט! היי ולו גורנישט".

היי ולו יודעים אתם מה זאת, וגורנישט? גורניש זה באידיש – לא כלום. ומה פירוש הסיסמא: אם מתוש נתון בצרה אז מעבירים את המהלך מן הגבוה אל הנמוך ואז המתוש נחלץ כמו לא כלום. כאמור: "היי ולו וגורנישט".

ובכן ביום חורפי וגשום אחד, ומתוש מתנשף בעליה לנחשון, והנה חלפו על פניו גם הטנדר וגם הפרגו הירוק, משהגיע הטנדר הביתה עלה על דרך העפר, ו...שקע בבוץ. אחריו בא הפרגו נכנס לדרך הבוצית ו... שקע בבוץ. לאט ובטוח נסע מאחוריו מתוש, הוא נכנס לדרך העפר, ואז נלחשה סיסמת הקסם: "היי ולו וגורנישט" והוא עבר על פני השניים בטירטור חזק כשהוא מתיז עליהם בוץ ומים.

כל הילדים הריעו, למתוש היה זו נקמה מתוקה מאד.

ג

החורף חלף, בא האביב ואחריו הקיץ חדש והעונה הבוערת עימו, שוב שינסו הפלחים מותניים ועימם גם מתוש לקראת יבולים חדשים, ואכן הייתה זו שנה נפלאה. עד היום מזכירים אנו שנה זאת על יבוליה הנפלאים. הפלחים כולם היו סחוטים ותשושים בסוף העונה. ומתוש? – עליו רוצה אני לספר.

היה זה בשלהי אותו קיץ. העמסנו את מתוש בגרעיני זהב. עלינו על גבי השקים, יומלה תפס את מקומו ליד ההגה, הניע, וזזנו. כבר בתחילת המסע הרגשנו בעשן מוזר וריחות בלתי מוכרים ובלתי נעימים, אלא שבכל אלה הורגלנו מכבר ולא הערכנו זאת ביותר. רק המשכנו באיטיות הרגילה של מתוש, עד שיצאנו מדרך העפר ועלינו על דרך המלך. עוד כשישה שבעה ק"מ הפרידו בינינו לבין הבית, כשהחלה מערכת הגיר לחרוק חריקה רצינית והמנוע לפזם פזמון בלתי ידוע.

הרגשנו שמשהו עומד להתרחש, אך היינו קרובים הביתה וחשבנו: "נגיע, ונבדוק ונתקן את הדרוש תיקון". הגענו לסיבוב נחשון, יומלה האט את מהירותו של מתוש ועמד להחליף מהלך כדי לחצות את הכביש. הוא לחץ על הקלאץ‘ ותפס בידית ההילוכים, ולפתע נשארה הידית בידו, ומתוש זינק אל מעבר להצטלבות, בלי מעצור. למזלנו הרב לא עברה אותה שעה שום מכונית בדרך לירושלים ונמנע אסון רב. יומלה לא הספיק לעצור את מתוש והוא נעצר בעצמו, כשעשן מיתמר מתוכו. פלחים אנחנו, והבנו קצת במכונאות, וידענו שזה הסוף.

שותקים וכואבים הלכנו ברגל הביתה. הילדים חיכו עד בוש ואנחנו...נשארנו בלא טנדר.

אך למרות שזה נשמע כסוף עגום, אין זה עדיין הסוף, ילדים, סבא מתושלח נרתם לטרקטור ונגרר הביתה ואז הוחל במלאכת פירוקו. היום אם תטיילו במשק, ילדים, תראו את הפלטפורמה העצומה, זו שאפשר להעמיס עליה 500 חבילות קש ויותר. הגלגלים הם גלגליו של סבא מתושלח. הרתכת הניידת, זו הבא לכל מקום לגאול ברז שבור או צינור בקוע, מי מניע אותה? – המנוע של סבא מתושלח. והקרוסלה זו שהנכם כה אוהבים להסתובב בה, ממה היא עשויה אם לא מן הציר של סבא מתושלח. ורק הקבינה נשארה לה מונחת בין שאר גרוטאות הברזל, צופה לה בנחת על קבוץ ומשק, הגדלים ומתחדשים מידי יום ביומו.

ובה ראה מתוש מבעד קבינתו המעלה חלודה כיצד טנדר חדש מגיע אל הפלחה – ויליס מהודר, וגם לו "היי ולו וגורנישט".

הוא שקע בשינה נעימה כאחד שעשה את שלו וסיים את מלאכתו, ולולא העירותי אותו בסיפורי זה, לבטח היה ישן בשקט עוד שנים רבות.

כתב: צביקה צבר

14/10/73 מתוך פריט 4542 בארכיון דף קשר 10

"אדוני, פה זה לא קיבוץ"...
"כשחזרתי מנסיעה בחו"ל לפני כ-4 שנים נמסר לי שמהגוש מינו אותי למא"ז של בקוע. הקשר איתם מאז היה מאד רופף ביותר, והתבטא בניירת, מילוי טפסים וקשר עם הרב"ש המקומי. היה מאד נוח מבחינת המילואים, ולא תיארתי שייצא מזה משהו רציני..."

ובכן, יצא מזה משהו רציני – ועם פרוץ המלחמה מצא שמיל את עצמו בבית-הכנסת של בקוע בעיצומו של יום-כיפור. ניתנה מיד הודעה על מילוי מים רזרביים, ולמחרת התייצבה קבוצה דיי גדולה של האנשים שחוילו במקום. המעניין הוא, מספר שמיל, שבמרחק 2 ק"מ מנחשון אתה פוגש עולם אחר. הכרתי את החבר‘ה האלה כשעלו להתיישבות לפני 20 שנה, והם נראו לי חרוצים מאד וגם הרוויחו לא רע מגן-הירק. הפעם קיבלתי שוק מההזנחה במקום. החלקות והלולים מוזנחים לחלוטין, יש בנייה רבה והדבר מכניס אווירה עוד פחות נעימה בנוף. רוב הגברים עובדי-חוץ, והתמונה הנפוצה עכשיו, כשהם מגויסים למקום, היא של הגברים היושבים במרכז הכפר מתחת לעץ, מאזינים לחדשות ומצ‘זבטים, בעוד הנשים עובדות במשק-הבית. חסרות רק הנרגילות...

על מנת לגבש מהקבוצה הזו מה שנדרש, אני מחזיק משטר יחסית קצר, כולם מתייצבים לעיתים די קרובות ומקבלים הנחיות. אני מקיים הרבה ביקורים ופיקוח על השמירה, ובהזדמנות משמש קצת כמזכיר חברתי, כאשר צצות בעיות אישיות... אתה הוגה כל הזמן עם יש טעם להמשיך ולטפל בבעיות אחרי המלחמה – או לומר שלום ולא להתראות במלחמה הבאה.

תודעת הנתינה לכלל ירודה מאד. "מה שהצבא לא נותן-לא צריך, הם אומרים. כשאני מבקש שיביאו ציוד פרטי הם אומרים לי: "אדוני, פה זה לא קיבוץ".
חזרה לתוכן

פורסם במידעון מס‘ 169 בתאריך 14/07/2011
שוטרי משטרת בית שמש החליטו להתגייס למאמץ להעשיר את קופת המדינה, והם אורבים, בדרך כלל עם אופנוע, ליד הבאר של מקורות בין בקוע לנחשון, ותופסים נהגים שנוסעים במהירות גבוהה על כביש הבטון מצומת נחשון לכיוון לטרון.

 על אף שהכביש בנוי ברמה של אוטוסטראדות בגרמניה, שבהן אין הגבלת מהירות, אצלנו המהירות המותרת בו היא 90 קמ"ש בלבד. כמה נהגים מנחשון כבר קיבלו דוח תנועה – 750 שקל ו-8 נקודות למי שנוסע עד 40 קמ"ש מעל המותר, 750 או 1,000 שקל ו-10 נקודות למי שנוסע מעל ל-40 קמ"ש מעל המותר.

אז שימו לב, סעו לאט יותר, והימנעו מאי נעימות.

נחמן, בוגר טרי של קורס נהיגה מונעת. 
חזרה לתוכן

בל"ג בעומר, לפני עשר שנים, עלו 60 בחורות ובחורים על גבעה אחת בדרך לירושלים. לגבעה זו לא היה שם לפנים - משום שלא ישב בה איש אשר יקרא את שמו עליה. לפני כן, בזמן המלחמה, היו נטושים בה קרבות עזים - והקימו עליה משלט. המפקדים והלוחמים קראו לה "משלט מאתיים". כי גבוה היה 200 מטר מעל פני הים.

כאשר באו החברים לא נבהלו מפני הקוצים והסלעים. את הקוצים ננכש ואת הסלעים נפוצץ -  וכאן נקים לנו קבוץ לתפארת.

ואמנם העבודה הייתה רבה מאד. מיד ביום העלייה הקימו החברים שני צריפים ואהל גדול. באחד הצריפים הייתה מרפאה ומחסן נשק. בשני -  מזכירות ומטבח ובאהל הגדול אכלו. זה היה חדר-אוכל - אהל. ותמיד היה בו חול ואבק. אבל גם מצב רוח טוב היה בו. והארוחות היו עליזות מאד. בימים הראשונים אפילו לא היו שולחנות וספסלים והחברים אכלו על ארגזים ופחים, אבל הם לא הצטערו ביותר - כיוון שידעו כי בקרוב יהיה להם הכול - רק צריך לעבוד בחריצות. ואכן הם היו חרוצים מאד.

אחרי ימים מספר נסענו דן וזאבן בסופר הישן-ישן להביא רהיטים לחדר האוכל - אהל. הדרך הייתה רחוקה ונמשכה זמן רב. כאשר חזרו הביתה היה כבר ערב, היו עייפים מאד, ולפתע מה עיניהם רואות? ואולי זה חלום? - באמצע הדרך צועד לו חמור. דן צבט את עצמו כדי להיווכח אם רואה את החמור בחלום או בהקיץ - אולם החמור לא נעלם מנגד עיניו. "סמן שחמור ממש לנגד עיני" חשב דן. הוא שאל את זאבן וגם זאבן אמר כי חמור הוא זה. מביט כה וכה - והנה אין ישוב בסביבה ואין שום איש. "מי יודע מאין חמור זה" חשבו דן וזאבן, "כדאי לקחת אותו הביתה. נוכל לתת לו אוכל והוא יוכל לעזור לנו להעביר משאות בחצר". דן ירד מן האוטו, פתח את הארגז והעמיס עליו את החמור וזאבן עוזר לדחוף מאחור. זה היה די קשה כי החמור לא חשב שהאוטו הגדול הזה הוא מקום מתאים בשבילו. אבל מכיוון שאנשים יותר חכמים מחמורים, הצליחו להעמיס את החבר החדש ליד הספסלים והשולחנות החדשים, והאוטו שב לנסוע.

בבית כבר כולם חיכו מאד לסופר שיגיע. כל אחד התגעגע לשבת על ספסל ליד שולחן ולאכול כמו בן אדם מן היישוב.  יושבים החברים על סלע אחד ומחכים. מתי יגיע כבר האוטו? מתי כבר יגיעו הרהיטים? והנה הם שומעים מרחוק רעש מכונית נוסעת, והנה הם רואים את אורותיה. ורגע אחרי זה הם שומעים את הצפירות העליזות של דן - שתיים לאט ושלוש מהירות, המכריזות: "באתי ויש לי הפתעה בשבילכם". מתאספים כולם ליד האוטו ורוצים לעזור בפריקת הרהיטים, אולם מה רואות עיניהם? מה זה? חמור, חמור ממש? איזו שמחה הייתה שם! רצו, הורידו אחר כבוד מן האוטו, אולם הוא לא רצה לרדת. ואולי נעים היה לו לנסוע? ואולי מצאו חן בעיניו השולחנות והספסלים - חבריו למסע? אין לדעת את הסיבה, לא כל אחד מבין ללב החמורים. להורידו צריך היה לעמול קשה - אלא שבסופו של דבר ירד. מייד שמו לפניו מים ומזון, ויקרא שמו בקבוץ רבינוביץ.

כתבה: מירה מאיר
חזרה לתוכן

במדור "זוטות" שפורסם בשנת 52 ב"על הרכס" (10.07.52) נאמר:
כדי לתקן את "היחס לחבר" ו "הרגשת הבית"  עושה הקומונרית את מיטב מאמציה – סידי, שבאלה הימים הגיע לגיל כך וכך (סוד!), נתכבד ביום הולדתו בזוג גרביים, מגבת ופרחים. – הכל מתנת הקומונה. מה דעת המטבח על כך?

איפה העתון שלי ?
הזמן יום שישי בתקופה בה העיתונים בחדר האוכל, השעה 20:00, וזה עתה יצאתי מאותו ביתן קטן אשר ריחו נפוץ למרחקים, אני רוגז וכועס על דבר די פעוט ודי פשוט: העיתון היומי "על המשמר" שעדיין לא היה הסיפק בידי לקראו, ושהגיע לפני שעות מספר נמצא קרוע וסחוט באותו ביתן קטן...

שיתוף של פעם
מנהג של רבים מאתנו לתכנן את חייהם. בחלקי – נמנה גם אני על אותם האנשים, ובכן בשעת הבוקר עם צאתי לעבודה נוהג אני לקחת את בגדי השבת כלי הרחצה והמגבת ולהניחם במקלחת (הציבורית) כדי לחסוך בסוף העבודה הליכה מיותרת. אך ישנם אצלנו חברים שכנראה נוח להם לא לחשוב על גמר יום העבודה והם משתתפים קבועים במגבתי, סבורני שמצב המגבת שלהם טוב בהרבה משלי.

איפה העיתון שלנו?
השעה 17:30 אני חוזר מהמקלחת, זה עתה גמרתי את יום העבודה. זכורני שביום אתמול ראיתי את "במחנה" החדש ולא היה סיפק בידי לעיין בו מפאת התור הגדול סביבו, מפאת חוסר סבלנותי לחכות בתור... אולם שוד ושבר, העיתון בלעה אותו האדמה היכן הוא ????

זה עתה היה לי דו שיח עם אחד ממעלימי העיתונים, שלא בכוונה נקלעתי לחדרו הוא שוכב בבגדי העבודה שרוע על מיטתו כשראשו נשען על ידו ומעיין ב"במחנה".

אני: (אגב שיחה עמו רואה את זה ושואל)  - מדוע הוצאת מחדר הקריאה?

הוא: אני רוצה לקרוא, אגמור ואחזיר.

אני: אתה יודע שזה לא בסדר.

הוא: תפסיק לבלבל את המוח וסגור את הדלת! עשיתי את הטובה ובעוד הוא מחייך חיוך המביע את נצחונו סגרתי את הדלת ויצאתי.

התחשבות בזולת
ערב מוסיקלי, בתוכנית: פטר והזאב", "טיל אןלנשפיגל", אתם שמעתם את זה כבר פעם, אנו רוצים לשמוע פעם שניה ואולי נרצה אף פעם שלישית. בחדר הסמוך קבוצת חברה מי על השולחן ומי על הארץ שוכב,. הבדיחות עפות מכל עבר. בחדר השני יושבת קבוצה שניה ומאזינה לתקליט. אולם הס מלהזכיר להם זאת....  החדר בו אתם נמצאים נקרא חדר קריאה.

עמוס.
חזרה לתוכן

פריט 6672 בארכיון

כלל חשוב הוא ילדים, שלא די בכך שזורעים שדות, מגדלים בקר ונוטעים עצים. על מנת לאסוף את היבול יש גם לשמור על כל אלה במשך כל זמן גידולם.

אצל שכנינו הערבים מקובל לומר, שאם אינך מסוגל להגן על פרי עמלך, ודאי שאינך ראוי לו.

הייתה זו שנת בצורת לפני תשע שנים. ירדו גשמים מועטים בלבד. שטחי הפלחה שלנו השתרעו אז במקום שנמצא כיום קבוץ שעלבים. מכל השדות שזרענו אותה שנה עלה יפה רק שדה סורגום אחד.

מפעם לפעם יצאנו לראות את השדה בגידולו, וכך הגיע עונת הקציר.

כשיצאנו עם הקומביין לקציר הופתענו מאד. צמחי הסורגום גדולים ויפים, אולם המכבדים - אותם המכילים בתוכם את הגרגרים נעלמו ואינם וכאילו נכרתו בסכין.

ובכן לא רק אנחנו החלטנו שהשדה בשל לקציר. שכנינו מעבר לגבול באו בלילה כשסכינים ושקים בידיהם, ודאי אף את נשותיהם הביאו איתם וחמורים. כרתו את המכבדים הבשלים, מילאום בשקים, העמיסו על הבהמות ונשאום לביתם.

ידענו שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה. אם לא נוכיח שיכולים אנו לשמור על פרי עמלנו לא נזכה אף פעם לקצור את השטחים הסמוכים לגבול. החלטנו לחכות להזדמנות.

וזו לא אחרה לבוא. יום אחד ראינו מהמשלט, במרחק רב מאיתנו ובקרבת אותו שדה סורגום – עדר זר.

באותו זמן טרם היה לנו עדר צאן, לא ידענו כל עדר אחר בסביבה, היה ברור שהעדר שייך לשכנים מעבר לגבול.

היה זה יום שבת אחרי הצהריים כשיצאנו חמישה חברים לנסות ללכד כפיצוי על השדה שנשדד.

שעה ארוכה נסענו על ה"אליס-נפט" (כשהיה אז הטרקטור היחידי על גלגלים במשק),  עד שהגענו מאחורי העדר.

כשהופענו לפתע חמישה בחורים נושאי נשק. והקפנו את העדר נשאו שלושה מהרועים את רגליהם וברחו.

הנחנו להם לברוח. לא היה בכוונתנו לעשות לכם כל רע. תפסנו את הרועה הרביעי ואמרנו לו כך: "לכשתגיע לכפרך ספר שהעדר בידינו פיקדון עד שתחזירו את הסורגום הגזול". – ושלחנוהו לחופשי.

לא עברו ימים רבים והשכנים הירדנים הודיעו שהם מוכנים לנהל משא ומתן בדבר החזרת הסורגום והעדר.

סוף דבר שהעדר הוחזר בגבול שטח ההפקר.

תמורת הסורגום הגזול קיבלנו מאה וחמישים כבשים.

חשוב מכל היה הלקח וההוכחה שאנו מסוגלים לשמור על רכושנו וכל הנוגע בו לרעה ייענש.

מאז לא ניסו הירדנים לקצור בשדותינו ולא הטרידו אותנו יותר.

כתב: נתן פרמינגר
חזרה לתוכן