פעם גנבו המסתננים "אוטוגן" ובלון-חמצן. ל"אוטוגן" ולבלון היה משקל רציני ביותר, והם היו רק שניים. לאחר הליכה לא ארוכה נשברו, והשאירו את ה"אוטגן" בין השיחים. אחרי כמה מאות מטרים נוספים, השאירו את הבלון. כשהתגלתה הגניבה מיד הגיע גשש, הלך לפי העקבות וגילה את ה"אוטוגן" בין השיחים. בלילה ערכו החבר‘ה מארב במקום. כשהתקרבו שני המסתננים לאזור עם גמל להובלת המשאות, ירו בהם והרגו את שניהם.

 אחרי שני המארבים שהצליחו, בהם נהרגו 3 מסתננים, התפשט שם נחשון בקרב חוגי המסתננים בחו"ל. אמרו: "לשם, אל ה‘קומבניית-אל-ולד‘, אל תתקרבו –הם הורגים". מאז המשיכו הגניבות בכל האזור, והמסתננים הגיעו אפילו עד כפר-בילו, אבל לנחשון לא התקרבו יותר.

שנה לאחר שנהרגו המסתננים שגנבו את האוטוגן, התגלה גם בלון החמצן, ע"י הדירניקים שיצאו למרעה. הבלון היה שייך ל"מרכז החמצן", אבל החבר‘ה עשו עצמם תמימים ובאו לשם עם הבלון בטענה שהוא שלהם. האיש שקיבל אותם היה קצת יקה, הציץ בהם, לקח את הבלון, ניקה אותו טוב טוב, גילה את המספר ואמר: "את המספר הזה אני מכיר – הבלון הזה שלנו!"

פעם נסעו החבר‘ה לכפר זכרייה הנטוש לצרכי רכש. הגיעו לכפר, וג‘ינג‘י עלה על גג של אחד הבתים. פתאום ראה ג‘ינג‘י מסתנן עומד מולו על הגג. שניהם היו מאד מבוהלים, הסתכלו אחד על השני, וג‘ינג‘י חיפש דרך להפחיד את המסתנן. חשב קצת, וצעק: "אוסקוט!", הסתובב וברח. המסתנן ברח לצד שני, ויותר לא הצליחו למצוא אותו.

ב-1951 היתה תקופה שעדרים של הירדנים היו עוברים את שטח-ההפקר ונכנסים לשטחי נחשון. זה היה מרגיז מאד, ויום אחד הלכו כמה חבר‘ה ולקחו לנחשון עדר שעבר את שטח-ההפקר. הביאו אותו הביתה בצעקות ושמו אותו במכלאה. במשך הזמן התדלדל העדר בצורה רצינית, חלק מתו ממחלות וחלק נאכלו, עד שמתוך 300 כבשים נשארו בערך 70. יום אחד הגיעו השלטונות להסכם עם הליגיון על החזרת העדר, והודיעו שלפי ההסכם חייבים נחשון להחזיר 120 כבשים. החבר‘ה פחדו מאד, אבל לא היתה ברירה – לקחו את 70 הכבשים והלכו למפגש שנועד להחזרת העדר. עמד שם ליגיונר אחד וספר את הכבשים. ראו שהוא מתאמץ לספור את הכבשים בדיוק, והיו מודאגים מאד. ספר וספר, וכשהיגיעה הכבשה האחרונה לצד השני נשם לרווחה ואמר: "בסדר גמור, מאה ועשרים!" עד היום לא ברור אם הוא התעלם בכוונה כדי לא לחמם את הגיזרה, או שלא רצה להיראות אחד שלא יודע לספור.

לילה אחד, ישב אחד החבר‘ה בעמדת השמירה באזור הישן של הלולים. פתאום הוא שומע צעדים מכיוון לטרון. מסתכל, רואה דמות צועדת מכיוון לטרון. צועק פעמיים מי שם – אין תשובה. הדמות מתקרבת, הרים אם המקלע וירה צרור שלם לכיוון. הדמות התחילה לצעוק ולצווח. רצו אליה – מצאו זקנה אחת מבוהלת. קראו לכל הקצינים הגבוהים של האזור ועשו לה תחקיר. שאלו אותה מי היא, אמרה: "אני חנה מעדן ! אני חנה מעדן !" בסוף החקירה המאומצת התברר שהיא מתעוז, שהתכוונה לבקר קרובים שלה בבקוע. יצאה אחר-הצהריים, התחילה ללכת, הגיעה בדרך הקיצור בכביש לטרון, וככה התגלגלה לנחשון.

בסוף שנות החמישים היה משבר גדול. בכל שיחת-קיבוץ היו מודיעים על כמה משפחות שעוזבות. זו הייתה התקופה של הבדיחות על האחרון שיכבה את האור, ושל החישובים תוך כמה שיחות לא יישאר אף אחד. בשיא המשבר הזה הופיע בנחשון חזן לנאום עידוד. זה היה נאום גדול מאד ועשה הרבה רושם. באמצע הנאום שמעו פתאום התפוצצויות וראו עשן מכיוון שטח ההפקר. אחרי שזה נמשך ונמשך לא התאפקו כמה חבר‘ה, עזבו את השיחה ורצו לכיוון הרעש. גילו שמפוצצים מוקשים בשטח ההפקר, והזעיקו את כולם לכבות את האש. חזן גילה הבנה מופתית, הלך לטלפון להזמין את מכבי-האש, וכך הציל את הקיבוץ.

כשזכרייה היה שומר היו מתרחשים תמיד נסים ונפלאות. הוא היה שומע קולות חשודים, ונתקל במחבלים ובגנבים. באחד מלילות השמירה שלו הגיע אל החבר‘ה בריצה והודיע בהתרגשות: "עמדתי ליד הסדנא, ראיתי דמות ליד הדיר – פגעתי בה והיא ברחה !" החבר‘ה כרגיל לא האמינו, אבל לייתר בטחון קראו למשמר-הגבול, והם מצאו עקבות של 3 אנשים שהגיעו לגבול. אחר-כך התברר, שאחד מהם היה חלחולי המפורסם, המסתנן הענק שחיפשו אחריו גם בישראל וגם בירדן, ושהוא שוכב בבית-חולים אחרי שנפגע מכדור בישראל. כך פגע זכריה בחלחולי.

בחברת "איילון" היה נער אחד בשם ג‘ינג‘י. לנער הזה היו המון בעיות. הוא הסתכסך עם המדריכים ועם החברה, ויום אחד החליטו להוציא אותו. ג‘ינג‘י לא רצה לחזור הביתה, יצא מהמשק והתחיל לחתור מזרחה. הגיע עד המנזר. ליד המנזר פגש ברועה ערבי, ושאל אותו איפה המשטרה. הרועה קיפל את הרגליים, וברח בריצת אמוק וצעקות "אל-יהוד ! "אל-יהוד ! ג‘ינג‘י המשיך ללכת, ובקרבת מוצב לטרון הקיפו אותו חיילים ירדניים, קשרו אותו והביאו אותו לקישלה שבירושלים המזרחית.  בקישלה ישב ג‘ינג‘י שלושה שבועות, וכיוון שנאסר בצום הרמדאן, אכל רק בלילה. הוא קשר קשרים יפים עם הסוהרים, וכאשר שחררו אותו הבטיח לבקר בהזדמנות.

במלחמת ששת-הימים היה ג‘ינג‘י חייל, ואחריה הגיע במדים לביקור בקישלה. כשרצה מנהל בית-הסוהר לערוך לו סיור, אמר ג‘ינג‘י: "תודה, אני מסתדר לבד ..."

יום לפני מלחמת ששת-הימים, התקשר יהודי אחד וביקש את מרכז-המשק, הוא סיפר ליוסי מ. בהתרגשות, שיש לו באגם של נחשון רישיונות דייג. יוסי לא התלהב כל-כך, ושאל אותו בחשד מה הוא רוצה. "אפשר לבוא לעזור לכם?", שאל הדייג.

את "חלקה 5" שבשטח ההפקר עיבד הקיבוץ כמעט מאז היותו, יום לאחר מלחמת ששת-הימים , עברה קבוצת מטיילים ליד החלקה, וראו את עובדי הפלחין מעבירים קווים. המדריך הצביע עליהם בהתלהבות, ואמר: "תראו את החבר‘ה שלנו ! רק נגמרה המלחמה – כבר העבירו משאבה, ומשקים!"

אחרי המלחמה הופיעו הרבה כתבות על שטח ההפקר. בכתבה אחת ב"במחנה", הופיעה תמונה של מנוע משאבה שלנו ב"חלקה 5", ומתחת לה כתובת: "מנוע משאבה ששמיש את הירדנים לפני המלחמה ונשאר בשטח".