הוותיקים שלנו חנכו את מחנה-80 מיד לאחר קום המדינה, ועברו שם כמה חודשי אימונים. אז קראו למחנה "מחנה אימונים גדנ"ע. לא רצו לתת להם משימות מבצעיות, כיוון שהיו רק בני 17, אבל יום אחד החליטו שיש מחסור בכוחות, ומטילים עליהם את המשימה לפתוח את ואדי-ערה. היתה התרגשות גדולה, כל אחד ערך את חשבון נפשו, וכל המחנה התארגן למבצע. למפקד המחנה קראו "אף-על-פי", כי היה לו אף שהסתיר לגמרי את פיו. בלילה קרא אף-על-פי לכולם למסדר. יצאו כולם החוצה, והוא עמד שם עם פנס קטן, וקרא מכתב ששלח אחד החבר‘ה להוריו: "אני חושב שלא תראו אותי יותר... את הכינור תתנו לאח הקטן שלי, את הספרים תעבירו לבן-דודי", וכך הלאה וכך הלאה. גמר אף-על-פי לקרוא את המכתב, הרים קול שאגה אדיר, וככה ל א  יצאו החבר‘ה לכבוש את ואדי-ערה.

במחנה-80 צירפו לגרעין "גבולות" – הגרעין של הוותיקים – ארבעה חבר‘ה שהלכו אחר-כך לנחשונים. קראו להם הקנובלרים, על-שם מאיר קנובלר שהיה אחד מהם. הם היו כותבים יחד יומן אישי, ומתערבים על כל דבר. פעם התערבו מי יעשה הליכת-זיקית על חוט תפירה. יום אחד התערבו שני קנובלרים, שאחד מהם יקפוץ לנחל-אלכסנדר בבגדים, בחגור ובנשק. הקופץ התארגן, עלה למקום מתאים, זינק, ואז צעק לו השני מלמטה: "מבטל את ההתערבות!"

לילה אחד שמרו ממציא ואנקל יחד. הם היו נפגשים ליד הבריכה, נפרדים, מקיפים את החורשה, נפגשים וחוזרים באותה דרך. בדרך מהבריכה לקצה החורשה היה ממציא שם כפייה על הראש, מסתיר את הפנים, מתעטף במעיל, וכשהגיע אל אנקל חשף את שיניו ועשה "טרררר". אנקל נבהל, הסתובב וברח במהירות אל הבריכה. כשפגש שם את ממציא אמר לו: "שמע, ראיתי בקצה החורשה משוגע אחד – ממש פחד!"  "באמת?! – שאל ממציא – בוא נעשה סיבוב, אולי נפגוש אותו שוב", והם חזרו למסלול. ממציא חזר על התרגיל מספר פעמים, עד שהתחיל לחשוש שאנקל ייבהל באמת ויפלוט עליו כדור.

באחד הקומזיצים באיילון, היה כל אחד מהחבר‘ה צריך להביא משהו מעשה-ידיו. ממציא הביא סוג מיוחד של קרם. שאלו אותו מי עשה את זה, והוא נעלב מאד ואמר: "מה זאת אומרת מי? אני המצאתי את זה !" מאז קראו לו ממציא-קרם, ובמשך הזמן קיצרו את שמו לממציא.

ממציא אהב מאד לעשות ניסיונות. בהכשרה באיילון לקח יום אחד ספלי חרסינה גדולים תוצרת "נעמן", וקילף אותם במכונת קילוף תפוחי-אדמה, כדי לראות מה ייצא מזה.

יום אחד אירגן  ממציא תחרות קליעה-למטרה. הוא לקח את כל הסכינים של המבשלות באיילון, סימן מטרה על דלת המטבח, ועשה תחרות בין החבר‘ה בצליפות למטרה.

יום אחד החליטו  החבר‘ה לגנוב את האוטובוס של איילון. עלו על האוטובוס, התניעו ונסעו לכיוון הכפר בסה. בעלייה של הדרך חזרה נגמר להם הדלק. רצו לקיבוץ, הביאו שתי פרדות, והחזירו את האוטובוס לאיילון כשהוא רתום לשתי פרדות.

פעם שאלו את אנקל מאיזה מקום הוא. "אני ממוצא", אמר אנקל. "אה, מוצרט !", אמרו לו. "לא מוצרט", תיקן אנקל – "מוצא", אבל לא עזר לו שום דבר, ומאז קראו לו אנקל מוצרט.

רחל איתן, הסופרת המפורסמת, היתה חברה בגרעין הוותיקים, והיה לה הרגל מגונה. אחרי שהשכנים שלה לאוהל היו נרדמים, היתה נכנסת, מדליקה את האור, ומתחילה לעלעל באלבום- תמונות ברעש גדול. יום אחד, אחרי שעברה על כל האלבום, כיבתה את האור ונכנסה למיטה, קמו תושבי החדר, הרימו את המיטה כולל רחל איתן, העבירו אותה אל מאחורי הגדר שליד האוהל, ושם הניחו אותה. רחל איתן עשתה הערכת-מצב, ונשארה לישון שם כל הלילה.

נחום עבד באילון עם חצרן בתי-הילדים, החצרן רצה לחסוך עבודה, ונתן לנחום ג‘וב קבוע – להעביר לבתי-הילדים מיץ וחלב משומר. נחום היה מעביר את המצרכים בעזרת סוס ועגלה. כשהיה עובר ליד האוהלים של הגרעין, היה צועק "הויסה""!, עוצר, מוריד בשקט ארגז עם מבחר מן המצרכים, וממשיך הלאה.

יום אחד נערכה באילון מסיבה גדולה לציון שחרור הגליל. למסיבה הגיעו כל המי – ומי, והחבר‘ה ראו שיש פה כר נרחב לפעולה. תחילה התקרבו לאזור החניה, וערכו השלמת ציוד: שינלים, בטלדרסים ומעילים לכל הגרעין. אחר –כך התקרבו למחסן, וגילו שם כמות אדירה של שוקולד, שנשארה מהמסיבה. באותם ימים רחוקים היה  השוקולד מצרך נדיר, ובקיבוצים כמעט שלא ראו ושמעו ממנו. יומלה ושוקה לא יכלו לראות כמויות גדולות כל-כך יורדות לטמיון. טיפסו למחסן, והוציאו משם את חבילות השוקולד באלפים – לא נשאר פירור לצורכי הסוואה. לשם גיוון לקחו איתם גם כמה פחי ביסקוויטים. בשבועות שלאחר מכן לא ירדו חברי הגרעין לחדר-האוכל. במקום אוכל מזין היו אוכלים סנדוויצ‘ים של ביסקוויט עטוף בשתי חפיסות שוקולד ולא יכלו לשבוע. יום אחד ניגש נתן אבני, הוא "שיבולי", לחבר אילון שבא להתקלח, ואמר לו:  "אולי הקיבוץ רוצה לקנות מאתנו קצת שוקולד?", וכך גילו אנשי אילון לאן הלך השוקולד. רוב השוקולד כבר לא היה, מה שנשאר – לא כולו חזר למשק. אברשקה המדריך כינס את הגרעין, לובקה זכין נשא נאום ציוני, ומהשיחה נעדרו מטעמים בלתי-מובנים רק יומלה ושוקה.

בתקופת ההכשרה בבית – אלפא, נסעו החבר‘ה ללשכת-הגיוס של עפולה. בין היתר הם עברו שם בדיקות שמיעה. היה שם רופא, שהיה לוחש מלים באוזן, והיה צריך לזהות מה הוא אמר. כשנכנס גרי, לחש לו הרופא "אחד". גרי ענה – "אחד". לחש הרופא "שניים" – ענה גרי "שניים". "חיפה" - לחש הרופא, ענה גרי – "שלוש". "ירושליים" – "ארבע".

יום אחד, בתקופת ההכשרה בבית-אלפא, היו דן מאיר ואנקל צריכים להחזיר את נתן שחם מהשדות בזרעין. כדי שיהיה מעניין לקחו איתם גם את אביטל. מן הון להון יצאו באיחור, ובדרך ראו פתאום את נתן שחם צועד לכיוון בית-אלפא, אחרי שעבר כבר חמישה קילומטר. נתן שחם היה אחוז חימה, ובמקום להיכנס לקבינה קפץ לארגז הטנדר. נסעו חזרה לבית-אלפא, הגיעו לחדר-האוכל, נתנו ברקס טוב, הביטו אחורה – אין נתן שחם. תפסו בהלה גדולה, ומרוב דאגה התקפלו, ובערב התגנבו בשקט להופעה בניר-דוד. נתן שחם "יצא לעבודה", אמרו להם. ירדה להם אבן גדולה מהלב. אחר-כך התברר שנתן שחם היה כל-כך נרגז, שהחליט להתנקם בהם. באחד הסיבובים, קרוב לחדרו, קפץ מהטנדר והלך בלי להגיד מילה.

פעם היו סוללים כבישים בשיטה אינדיווידואלית. היו לוקחים אבנים גדולות, אבני "דבש", מניחים אותן אחת ליד השניה, וסותמים את החורים מסביב. כך סללו הרבה כבישים בארץ. יום אחד עבד יומל‘ה עם ראובן ספיבק בסלילת שבילים בתוך בית-אלפא בשיטה הזו. ראובן ספיבק היה אחד הליצנים הגדולים של בית-אלפא, ולא היה בקיבוץ אחד שלא עבר תחת ידיו. מרחוק ראו את זאב חבצלת בא עם קבוצת אורחים. אחז ראובן ספיבק את יומל‘ה באוזן, ולחש לו: "כשאני צועק מספר, אתה מביא אבן – מה שבא ליד!" יומל‘ה תפס מיד את הפרינציפ. כשהתקרבו האורחים התחיל ראובן ספיבק לצעוק: "יומל‘ה, אבן-צד מספר 84!" יומלה רץ ומביא אבן, ראובן ספיבק מניח. "יומל‘ה, אבן-פינה מספר 17". יומל‘ה מביא, ראובן מניח. "אבן מספר 3" – כנ"ל. האורחים עמדו באוזניים זקופות. אחרי שהסיפור נמשך שאל זאב חבצלת את ראובן ספיבק מה הולך? ראובן ניגב את הזיעה, וסיפר להם שאביו עבד בשעתו, בשיטה הזו בסלילת כבישי הארץ. לכל צורה של אבן יש מספר. אבנים עגולות – מספרים כאלה. אבנים חדות וישרות – החל ממספר זה וזה. "במקרה הזדמן כאן עוד אחד שהתאמן בשיטה הזו, אמר ראובן ספיבק והצביע על יומל‘ה, והיום אנחנו עובדים יחד, וזה הולך לנו מהר מאד!" זאב חבצלת והאורחים היו מוקסמים, וכל עוד לא זזו משם המשיכו יומל‘ה וראובן לסלול את הכביש ב"שיטת המספרים".

באפריל 1950 התחילו הוותיקים להתכונן לעלייה לקרקע. בין יתר ההכנות הם סחבו מבית-אלפא ציוד בסיסי – כלים מהמסגרייה, מכשירים שונים וכו‘, כדי להתחיל את החיים בנחשון עם משהו ביד. הם מילאו כמה ארגזים טובים, וכתבו עליהם "ספרייה 1", "ספריה 2" וכו‘. הכל היה הולך בכי טוב, אלא שאנקל התלהב יותר מידי, וסחב את האקדח של גבריאל מבית-אלפא. כשגילה גבריאל את הגניבה, הלך לבדוק את ארגזי הספרייה. כשבאו החבר‘ה לנחשון פרקו בעמל רב את ארגזי הספרייה הכבדים, פתחו אותם בהתלהבות נעורים, ומצאו בתוכם אבנים.