ביום ה‘, יום הלווייתה של מירה, קיבלתי טלפון מאדם, שביקש לדעת מתי מתקיימת הלוויה. לאחר שדיווחתי לו על השעה, שאלתי לשמו. ברגע שאמר ששמו אריה צפיר ובעבר צ‘פלינסקי arie7549@gmail.com, החלה לקלוח השיחה בינינו, כשאנחנו נאחזים יחדיו בקרעי זיכרונות. כשצ‘פלינסקי הגיע לארץ, והחל לספוג את האווירה הישראלית, החליט לשנות את שם משפחתו מצ‘פלינסקי לכנען. כמובן בהשפעת הסרט אקסודוס (ארי בן כנען). בהמשך החליט לרדת מכנען ושינה את שמו לצפיר. צ‘פלינסקי היה בגרעין "שריג" יחד עם נחמן, יגאל, דוד שוב, חנוך ודני הרלב. בנחשון היה מאומץ יחד עם זיגמן  (שבינתיים חזר בתשובה), אצל מירה ודן.

מספר 2 של עליזה - צ‘פלינסקי זוכר, שבתקופת מלחמת ששת הימים, השתתף גרעין "שריג" בהגנה על הקיבוץ. הוא היה מספר 2 של מפעילת המרגמה, שהייתה עליזה נאמן.  בעקבות דבריו, פניתי אליה לשמוע ממנה כיצד חוותה את ההגנה על הקיבוץ. עליזה וכל הרגמים, כולל שמיל, עברו הדרכה במועדון הישן, שמקומו היה בצריף בין המרפאה לבית התינוקות. שם הם למדו כיצד מכוונים את המרגמה ליעד ע"י חישוב זוויות.

כאשר נשמעה האזעקה במהלך המלחמה, רצו מרבית החברים למקלטים. עליזה הרגמית רצה ל"משק הילדים", שם הייתה עמדת המרגמה. הם ישבו בעמדה כפופים, וצפו על הכוחות של צה"ל יורדים בנסיעה לעבר לטרון. במקביל נשמעו בקיבוץ יריות, שהיו כנראה של אנשי הקומנדו המצרי, שהגיעו ללטרון זמן קצר לפני המלחמה, הם לא הכירו את השטח, והתפזרו בכל העמק. הכוחות שלנו מצאו את מוצב לטרון ריק, אך לקח מספר ימים לסרוק את העמק, ולאתר את החיילים המצריים.

למחרת הקרב שלא היה, פורסמה כתבה בעיתון, כולל תמונה של הרגמית מנחשון-עליזה. מכל רחבי הארץ התקשרו קרובי משפחה מודאגים אל עליזה לשאול אותה לשלומה.

צפלינסקי אף זכה לכבוד הגדול להיות מתועד ב"אגדות המקום".

צ‘פלינסקי מתחמם

לצ‘פלינסקי היו בעיות רבות עם הקימה לעבודה. כל בוקר היו מעירים אותו ברבע לארבע. צ‘פלינסקי היה קופץ, לובש בגדי-עבודה, נועל נעליים, מסתרק, ונכנס למיטה לחימום אחרון...

צ‘פלינסקי מתפרפר ממסע

כשנגמרה הסידרה של בני גרעין "שריג" בסאנור, הם עמדו לצאת למסע סיום הסידרה בחזרה לבסיס. חיפשו מתנדב שיחזור עם המשאית של הציוד. צ‘פלינסקי שאהב ג‘ובים כאלה, החליט שזה בשבילו, והתנדב מייד. כולם העמיסו את הציוד על המשאית, ויצאו לדרך ברגל. מגיעים לבסיס - המשאית איננה. יושבים ומחכים - המשאית לא מגיעה. אחרי 4 שעות הופיעה המשאית. צ‘פלינסקי יורד ממנה עייף מאד ומתחיל לקלל. שואלים אותו מה העניינים, ומסתבר שהמשאית החלה לעלות לכיוון הבסיס, ולא הצליחה למשוך את הציוד בעלייה. עלה צ‘פלינסקי למשאית, פרק את כל הציוד ארצה, והמשאית עלתה את העלייה. אחר-כך העמיס צ‘פלינסקי את הציוד בכמה נגלות על קומנדקר, והעביר אותו למשאית שבקצה העלייה. צ‘פלינסקי לא הפסיק לקלל לכל אורך הסיפור, אבל החבר‘ה היו דווקא די מרוצים.

סוף דבר 

לפעמים שיחת טלפון עניינית, לצורך קבלת מידע,  מוציאה מהבוידם זיכרונות מרתקים מלפני שנים רבות....