כשנתיים לאחר "מלחמת ששת הימים" שב שאול, אבי, לצבא הקבע והועלה לדרגת רב-סרן. הוא שובץ לתפקיד ק.הגמ"ר פיקודי שמשמעו קצין ההגנה המרחבית של פיקוד המרכז. תפקיד זה זיכה אותו ברכב צבאי. היה זה ‘כרמל דוכס‘ מקרטע, אבל בעיני בני משפחתו, ובעיני יתר חברי המשק נחשבה מחווה צמודה זו ללוקסוס מפנק של ממש. באותם ימים רחוקים רק בעלי תפקידים ייחודיים ונחשבים זכו ברכב אישי צמוד.
קיבוץ נחשון היה באותה עת יישוב ספר המרוחק מכל ציוויליזציה אורבנית. מדי יום בשעה 06:55 בדיוק היה מגיע לפאתי המשק אוטובוס של ‘אגד‘, אוסף נוסעים, וממשיך לתחנתו הבאה ברמלה. כל מאן־דהו אשר חפץ באותו יום לחזות בפלאי האורבניזציה המתפתחים, אך פספס את האוטובוס - נגזר דינו להישאר‘ כלוא‘ ולהעביר את יומו בין גדרות המשק הצעיר. מצוקה תחבורתית זו הביאה את פרנסי המשק לפתח נוהל יומי קבוע אשר על פיו ניתלתה מדי ערב רשימת ‘שועי עולם‘- ‘נשגבי מזל‘ אשר גורלם הטוב חנן אותם ברכב צמוד. אלה התבקשו להקפיד ולרשום על לוח המודעות המפאר את לובי הכניסה לחדר-האוכל הקיבוצי את שמם, את יעדם, מועד יציאתם ומספר המקומות אותם הם מעמידים לטובת אלה אשר מזלם לא שפר עליהם. גם שאול, אבי, נהג להקפיד ולרשום את שמו ואת פרטי ומועדי יעדיו, כמדי ערב על לוח המודעות הקיבוצי. חברי המשק החולפים במקום היו מגניבים מבט רווי קנאה אל זה אשר זכה לעמוד ולרשום פרטים בחלקו הנכסף של לוח המודעות. אני הקפדתי לעמוד ליד אבי בצמידות אשר תבהיר לכולם את ההקשר המשפחתי בינינו. חשתי בגאווה העולה ומציפה אותי לנוכח עובדת היותי מקורב לאחד מאותם ‘נבחרים מורמים מעם ‘
באחד הימים שב אבי מהצבא. כהרגלו החנה את הרכב הצבאי הצמוד בחנייה המיועדת לו בסמוך לחדר האוכל תוך שהוא מקפיד ללחוץ לחיצות רבות ככל הניתן על דוושת הגז, ובמקביל מבצע מספר תנועות רכב לפנים ולאחור. זאת על מנת להבהיר לכל חברי המשק מי בדיוק הגיע. לאחר שזווית חניית הרכב הצה"לי תאמה לנוהל חניית כלי רכב על-פי חוקי מטכ"ל ,פתח אבי את הדלת האחורית של הרכב ושלף חבל ארוך אשר לקצהו האחר היה מחובר הטרמפיסט, כלב בוקסר גדול, מרייר ומתנשף, העונה לשם הבלתי מחייב ‘אפרת‘. "קיבלתי אותו ממשמר־הגבול," ציין בגאווה לכל החפץ לשמוע, וגם לאלה שלא. "הוא עדיין צעיר למילוי חובותיו הצבאיים," הסביר, "ולכשיתבגר אחזיר אותו לבסיס, לאילוף," סיכם אבי את פרטי העסקה. למגינת־ליבה של אמי, שוכן הכלב הגברי והמרייר אשר זכה משום מה להתהדר דווקא בשם נשי, בבית הורי ומהר מאוד הפך לאחד מבני הבית, לפחות לדעתו. אך כיוון שהיה עדיין צעיר, נאלצו כל יתר העושים שימוש באותה יחידת דיור להשלים עם שובבותו ועם מנהגיו הלא מנומסים: אפרת היה שותה מים (לרוב מאסלת בית השימוש), וכל הרצפה סביב הפכה רטובה ודביקה. אפרת גילה סימני שמחה ומספר בגדים וכריות שילמו על כך בחייהם. אפרת רצה לישון ואחד מבני הבית היה מוצא עצמו באמצע הלילה מושלך אל הרצפה הקרירה - בעוד אפרת מתכרבל במקומו על גבי מיטת הקפיצים המשותפת.
בוקר אחד בעת ששאול הכין עצמו בחדר השירותים לקראת יציאתו היומית לבסיסו, הגיע לואי, אחד מחברי המשק, אל מרפסת יחידת הדיור ודפק על דלת הכניסה הראשית תוך שהוא קורא בקול: "שאול, אתה בבית ?" שאול שבאותה עת היה בדיוק בשלב תהליך הגילוח היומי ענה בחיוב. לואי, ספק הבהיר, ספק שאל: "אני רשום לנסוע אתך הבוקר, אתה כבר זז ?" "כן. אני כבר יורד לחנייה", השיב שאול קצרות - ושב להשלים את תהליכי התארגנותו היומית, בסובו כי לואי ימתין לו בחניון כלי הרכב. חלפו עוד כ־10 דקות. שאול סיים את תהליך הגילוח ומרח כהרגלו על פניו מלוא כף־ידו נוזל ‘אפטר־שייב‘ מתקתק ומבושם. הוא נכנס לחדר המגורים כדי ללבוש את חולצתו המגוהצת ואת נעליו הצבאיות המצוחצחות, והנה, מתוך שמיכת הפוך המונחת ברישול על המיטה מציצות לעברו זוג עיניים כלביות.
"רד מיד, אידיוט שכמוך!", צרח שאול לעבר הכלב. לפני שהפנים את הסיטואציה שיצר זה עתה, שמע מעברה של המרפסת החיצונית את קולו של לואי הממלמל בבהלה: "בסדר, אני יורד" ואת צעדיו המתרחקים על פני המדרכה. בעוד אפרת הבוקסר קופץ בבהלה מהמיטה, פרץ שאול בצחוק אדיר וחסר מעצורים אשר ליווה אותו לסירוגין גם בעת שצעד בירידה המובילה אל עבר רכבו. כל עת הנסיעה לא הוחלפה מילה בין הנהג המשתדל לרסן ולהצניע את צחוקו המתפרץ לבין הטרמפיסט הפגוע והמבוהל היושב לצידו. לואי ירד היכן שירד. הוא לא שב יותר להירשם כטרמפיסט ברכבו הצבאי של אביחזרה לתוכן הענינים
הסודלקראת סוף שנות החמישים פותחו באחדים מענפי המשק הצעיר שיטות שמטרותיהן היו השגת הטבות וצ‘יפורם האישי של עובדי אותם הענפים. מאחר ומדובר ב‘הטבה‘ אשר בינה ובין עקרונות השיתוף והשוויון הקיבוציים לא הייתה בדיוק קורלציה - פותחו על ידי כמה עובדי ענפים אינטרסנטיים שיטות הטעייה והסתרה. רק עובדי הענף עצמו שותפו בסוד העניינים, כמובן לאחר הבעת שבועת נאמנות לקומץ הנבחרים. ‘ובא לציון גואל ומושיע‘
הדירניקים הראשונים היו עובדי דיר הכבשים. מעת לעת העלימו הללו מתוך המכלאה טלה רך בשנים וזה מצא עצמו עם רדת הערב ננעץ על גבי שיפוד גדול, בתוספת כמה בצלצלים עסיסיים כשהוא מסתובב לאיטו מעל לשונות אש מדורה. המדורה הוכנה כמובן מבעוד יום באחד מערוצי הוואדיות, במרחק בטוח ממנו לא יגיע חס ושלום ניחוח הצלעות המגרה אל חוטמם של יתר חברי הקיבוץ. זאת בעוד תפריטם של יתר חברי המשק מן השורה כלל באותו ערב: ביצה קשה אחת, כוס לבנייה (או אשל), סלט ירקות בסיסי, לחם עם מרגרינה וריבה, ו - איך לא - תה פושר בכוס פלסטיק תכלכלה. עובדי הלולמהר מאוד דלפו השמועות ועובדי ענף לול הפטמים, כמו גם עובדי לול תרנגולי ההודו, פיתחו לעצמם טכניקות זהות. אצלם היה זה פשוט יותר, מאחר וניחוחו של תרנגול צלוי אינו מתקרב אפילו לניחוחה של צלע כבש, ותהליך ההונאה המקדים לא הצריך אופרציה מתחכמת כפי שהונהגה על ידי עובדי הדיר ‘
עובדי המטע‘או־קיי‘, אמרו לעצמם עובדי מטע התפוחים, "אם זה ככה - אז נלך אתכם ככה": מספר עצי תפוח השיבו ביום בהיר אחד את נפשם לבורא. במקומם ניטעו בחשאי מספר עצי משמש, שזיפים שחורים, אפרסקים וכו‘. כמובן שעובדי המטע בחרו במיקום אידיאלי שהיה מוסתר על־ידי חורש האורנים הצפוף בחלקו האחורי של המטע.
הגד"שניקיםזיהו עובדי השלחין והפלחה את עובדת היותם הפראיירים האחרונים עלי אדמות, ואי שם, בטבורו של העמק הנעלם, בינות לגידולי החיטה, האספסת והסורגום, צצה לה יש מאין מיקשה קטנה של אבטיחים אדמדמים ומלוני דבש מתוקים.
המקשה הסודיתהנה אנו בני קבוצת ‘סלע ‘,בוגרי בניו של המשק הצעיר והשוויוני, מסיימים את כיתה א‘ ויוצאים בשמחה ובעליצות אל חופשת הקיץ הראשונה בחיינו. גם אנו מחפשים תעסוקה ועניין לימי החופש. כנחיל דבורים מתואם ומיומן הנמשך לכול דבר המדיף מתיקות אנו מתחילים לקשר ולפענח קטעי שמועות. אנו מרחרחים אחר מקורות הפרי הבשל והמתוק אשר על פי השמועות מוסתר כעת אי שם במרחב הגבעות המקיף את המשק.
וכמו אצל הדבורים גם אצלנו, ילדי הבר והטבע, התפתח עם לידתנו מעין רדאר המביית ומכוון אותנו אל מקורות חפצינו הבשלים. ראשית אנו פושטים על שני עצי משמש כתומים ועל עץ נוסף של אפרסקים, באגפו הנסתר של מטע התפוחים הנטוע ממערב לבתי המשק. כעת עושה דרכה קבוצת זאטוטים כבני שש ושבע על דרך העפר המאובקת בין שדות חיטה הממתינים לקצירם בואך ‘העמק הנעלם‘.
במרחק של כמאה וחמישים מטר מאתנו באחד משדות השלף אנו מבחינים בפלח העונה לשם הבלתי מחייב: זאב, כשהוא מתפעל טרקטור ‘אליס נפט‘ מקרטע ומעשן, וגורר אחריו כלי חקלאי כלשהו. כשם שאנו מבחינים בזאב - גם הזאב מבחין בנו. הזאב עוצר את הטרקטור, מוריד את ידית הגז למינימום כדי שיוכל לשמוע ולהשמיע- ופונה אלינו בשאלה שאת תשובתה הוא כבר יודע: "לאן הולכים ילדים כה קטנים, ללא ליווי מבוגר, כל כך רחוק מבתי המשק?" לכל דרדקי קבוצת ‘סלע‘ מזכירה שאלתו זו שאלה של זאב מסיפור אחר: "למה יש לך אוזניים ושיניים גדולות כל־כך?.."
"לכאן", "לפה, בפינה", "לראש גבעת שייח-מוסא", עונים מספר ילדים - שלא תיאמו מראש את תשובתם, אך נחושים בהחלט להגיע למחוז־חפצם.
והזאב שכבר מבין כי בעוד מספר מטרים תתגלה המקשה ה‘סודית‘ במלוא הדרה על ידי אוהבי המתיקות הצעירים, מנסה בשארית כוחותיו הדלים לבלום ולמנוע את הצפוי בהודיעו: "רצוי מאוד שלא תמשיכו בדרככם כי אין בהמשך שום דבר מעניין, אך אם במקרה כן תמשיכו ללכת ותיתקלו בדרככם במקשת אבטיחים ומלונים - אל תקטפו - כי אין"שעור לחיים היה זה אחד משיעורינו הרלוונטיים והמשמעותיים ביותר בתחום השיתוף והשוויון אשר התוו את דרכה של התנועה הקיבוצית עוד שנים רבות לאחר מכן.חזרה לתוכן העניינים
צביקהעוד בטרם מלאו לי 5 שנים כבר חבשתי את ספסל הלימודים. כיאה להתנהלות הקיבוצית באותם הימים הטיל סידור העבודה על צביקה צבר את התפקיד להיות מעתה למורה הראשון והיחיד של כיתת הקיבוץ הראשונה. עד אז עבד צביקה כפלאח בשדות המשק. ביחד עם עוד כ-20 ילדים וילדות אשר נולדו בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, זכיתי גם אני לקבל עלי את עול כתה א‘.
יזהר מ-"סלע"היינו בכוריו של המשק ששכן בפאתי עמק איילון, על קו הגבול עם ירדן. גילנו נע באותה עת בין ארבע וחצי לשבע שנים. אני נמניתי עם הקטנים. משימתו הראשונה של צביקה הייתה למצוא שם ייחודי לקבוצה הצעירה והחדשה, ומשימה זו הושלמה מיד עם הבחינו של המורה בגוש סלעי הענק אשר פיארו את חזית בית הילדים בו התגוררנו: "סלע".... מכאן אנחנו ילדי קבוצת "סלע". שם סתמי ובלתי מחייב זה דבק בי ובכל יתר בני קבוצתי כבר יותר מ-55 שנים. והוא למעשה שם משפחתנו השני. איזה יזהר ? אהה, אז תגיד יזהר מ"סלע"...
"העץ במולדת"הנושא הלימודי הראשון אותו בחרה עבורנו מערכת החינוך הקיבוצית היה: "העץ במולדת", אך אני, הילדון הבלתי גמור, ששפת אמי לא בשלה עדיין בפי-הבנתי שהנושא הראשון אותו נבחרנו ללמוד היה: "אצבע מולדת"... ובהיותי צעיר התלמידים, חסר ביטחון עצמי, לא הרהבתי-עוז לשאול לפשרו של שם הנושא המוזר, וממילא לא טרח איש להעמיד אותי על טעותי לאותה אי-השאלה, שלא שאלתי.
אהבת הטבעכך או כך - מאחר ומדובר היה בנושא הנלמד ומתנהל רובו ככולו מחוץ לכותלי הכיתה, הוא היה מהאהובים עליי. למזלי הוא היה אהוב גם על צביקה המורה וגם על רוב ילדי הקבוצה- שכן, כילדי חופש, לא היה דבר אשר היה קרוב אלינו יותר מאשר הטבע, על שלל פרטיו וגווניו.ובטבע - כמו בטבע. יוצאים מדלת הכיתה האפלולית אל הגבעות הסלעיות, המוריקות ומדיפות את ריחם המשכר של שלל פרחי הבר. צביקה המורה מדריך ומלמד איך להגדיר ולזהות עצים, צמחים ובעלי חיים וכנף. לאחר מספר סיורי טבע כבר הכילו שלושת האקווריומים הניצבים על ארונית הספרים הכבדה - סמוך לקיר הצפוני של הכיתה- 2 לטאות מסוג חומט, קמטן אחד, שממית אחת, חרדון אחד, מספר חלזונות שדה דביקים, שתי חיפושיות זבל, חיפושית מסוג פרת משה רבנו- אחת, עקרב שחור אחד ושני נחשים- האחד ממין טלוא הראש והשני ממין זעמן מטבעות.
נשיקת לילה טובבערבים הבאים הפכו שלושת האקווריומים מוקד משיכה ועניין, כאשר בשעת ההשכבה נקבצו ילדי הכיתה עם הוריהם ליד האטרקציות הזוחלות על פני החול .כמה אבנים נוספו כדי לספק תפאורה הקרובה ביותר לטבע. והנה אך חלפו להם מספר ימים והתלהבות הורינו הלכה ודעכה. שלושת האקווריומים שבו להיות סתם פינת שרצים חסרת חן ועניין ושוב חזרה שיגרת נטישת ההורים החפוזה. הורינו הביאו אך זה עתה את מחמלם ‘יורש העצר‘ אל בית הילדים המסמל את תמצית רעיון הלינה המשותפת הקיבוצית, ומהר מדי הם מבקשים להנפיק נשיקת‘ לילה טוב‘ סמלית ולהיפרד לשלום.
מבצע נחשוןהתנהלות זו היא שהביאה אותנו, ילדי כיתה א‘, להסיק את המסקנה המתבקשת: בלי אטרקציות משמעותיות לא נוכל להחזיק בהורינו עוד מספר דקות לפני שאלו יעזבו את בית הילדים לענייניהם. באחד מימי שישי, עם סיום הלימודים, לאחר שנפרדנו לשבת שלום ממורנו האהוב צביקה, נקבצו כל ילדי קבוצת ‘סלע‘ והתחלקו למספר קבוצות משנה. כל קבוצה הצטיידה מראש במספר צנצנות ריקות ובקופסת פח בעלת מכסה קשיח. כל קבוצה הצטיידה גם במספר מקלות של מטאטאים שאל קצותיהם נקשר חבל לולאתי. כל הילדים דאגו מראש ללבוש מכנסיים ארוכים ונעליים גבוהות. כעת חולקו הגבעות המקיפות את המשק על פי גבולות גזרה בין קבוצות המשנה: הקבוצה של בני עולה למשלט 200 החולש על שטח ההפקר ממזרח לבתי המשק. הקבוצה של ניר ועופר יוצאת לגבעת מטעי החרובים מדרום לרפת ולמכבסה. הקבוצה של יובל ואייל עולה לגבעת בית הקברות ממערב. הקבוצה של יזהר ובמבי יוצאת לכיוון צפון־מערב, אל עבר ‘בור התאנה‘ ועץ הדומים. המטרה: הפיכת סלעים, אבנים ושיחי-חורש, ואיסוף שרצים ונחשים - זוחלי גחון אטרקטיביים - אשר שום הורה לא יישאר אדיש למראם. כאן המקום להבהיר: על אף העובדה ששמו של קיבוצנו ‘נחשון‘, אין לשם זה כל קשר לנחשים. שם זה ניתן למשק הצעיר על ידי גרעין ההקמה; שנתיים לפני העלייה על הקרקע. במלחמת הקוממיות התחולל במקום קרב עקוב־מדם במסגרת ‘מבצע נחשון‘. (שנים התקיים בין וותיקי המשק ויכוח על שם מי נקרא המבצע כך: על שמו של נחשון בן עמינדב, אותו גיבור תנ"כי, אשר התנדב לקפוץ הראשון מכל בני ישראל אל מימיו הגועשים של ים־סוף, או על שם אחד ממפקדי הפלמ"ח, נחום שושני, אשר נפל במהלך הקרבות על פתיחת הדרך לירושלים הנצורה (. כך או כך - השם נחשון לא ניתן למשק הצעיר על היות האזור משופע באותם זוחלים על אשר עצם קיומם משרה לרוב פוביה כמעט על כל יציר־נברא. אנו, ילדי קבוצת ‘סלע‘, בני כיתה א‘, שגילנו הממוצע נע כאמור באותה עת בין 4.5 שנים ל־7 שנים, לא נכללנו עדיין בסטטיסטיקה, ולא ידענו פחד מנחשים.
מילה לא נאמרהבמהלך אותו שישי־שבת, במסגרת מבצע אשר לא היה מבייש גם את המובחרות שביחידות צה"ל, נוספו אל שלושת האקווריומים הכיתתיים עוד מספר יצורים. מן הסתם עזר לנו בכך גם אל הזוחלים והרמשים אשר בחר לשכון עם יוצאי חלציו דווקא על הגבעות בסביבה. רשימת המצטרפים החדשה כללה עוד נחש מהמין ארבע - קו, שני נחשי שחור - הראש, נחש מסוג תלום - קשקשים (נחש חצי ארסי), זעמן - שחור אחד, נחש המחרוזת אחד, עוד שלושה נחשי טלוא-הראש (להזכירכם - לשנים אחרים מאותו מין כבר היה במקום ותק של שבוע), חנק מצוי אחד, שלושה עקרבים (שניים מהם צהובים), שלושה נדלים ארסיים. וגולת הכותרת: 2 צפעים ארץ־ישראליים קטנים, אך ארסיים ביותר .גאים ונפוחי אגו וחזה שבנו אל שגרת יומנו כאשר אין פוצה פה ו‘משתנקר...‘ אנו ממתינים בקוצר רוח למועד חלוף ה‘שישבת‘ ולהיכנסו של מורנו אוהב הטבע, צביקה, לכיתת ילדי קבוצת ‘סלע‘ ביום א‘ בבוקר. והרגע אכן הגיע, אך במקום לראות חיוך רחב מתפשט על פניו ולשמוע תשבחות על יכולותינו להבין ולהחיל את אהבת הטבע, נערכה לעניינו מצגת שונה לחלוטין. משהבחין מורנו האהוב בעדת הזוחלים אשר נוספה לרזומה הכיתתי - נעתקה הנשימה מפיו, פניו השזופות - עוד מימי עבודתו בשדות המשק - הלבינו כסיד וגופו החל לרעוד באופן בלתי רצוני. ועוד בטרם הבנו האם אלה תופעות של אושר ושמחה או שבכלל מדובר בתגובה חרדתית, אחז צביקה באקווריום הראשון - תוך שהוא מוודא שהמכסה שמעליו אכן יציב והובילו אל מחוץ לכיתה, אל עבר הסלעים הניצבים בחזית. צביקה חזר על התנהלות זו עוד פעמיים כשהוא אוחז כל פעם באקווריום אחר, וכל אותה עת אינו מוציא מלה מפיו. עכשיו שב לכיתה ומקץ מספר רגעים שב ויצא אל מכלול האקווריומים הרוחשים - רק שכעת אחזו ידיו של איש הטבע במיכל גדול של נפט אותו אנו מאחסנים בכיתה, כדי לתדלק את מכליהם של תנוריי ה‘פייר־סייד‘ המחממים בחורף את כיתתנו. עוד מספר רגעים ולעינינו הקרועות לרווחה נשפך הנפט אל תוך שלושת האקווריומים הרוחשים... ומיד לאחר מכן עשה את דרכו כלפי מטה גפרור בוער. מילה לא נאמרה, לא על ידי צביקה המורה ולא על ידי מי מילדי קבוצת ‘סלע‘ ההמומים, לא באותו רגע, לא באותו יום ולא בכלל .אכן היה זה שיעור טבע אולטימטיבי ומכונן אותו לא שכחנו אף פעם. לימים הסתבר כי אותו אירוע היה כה טראומטי לנוכחים בו, עד כי לפחות שניים מבני קבוצת ילדי ‘סלע‘ הפכו את התעניינותם בזוחלי הגחון המהפנטים לתחביב אובססיבי של ממש. ואפילו לקריירה.
"דיר באלאק"במהלך כל תקופת ילדותנו אינני מצליח לזכור מתי לא היה כרוך על זרועי או על זרועו של בני נחש מסוג חנק מצוי. מתי לא הייתה בכיסי, או בכיסו של בני - קופסת גפרורים ריקה המכילה נחש ממין טלוא הראש או לפחות נחש המחרוזת. ומתי לא עמדה על הארונית מעל למיטתנו צנצנת פקוקה ובתוכה נחש ממין ארבע - קו או זעמן מטבעות. כשבני ואני היינו תלמידי תיכון כבר ידעו כל תושבי המשק למי יש לקרוא כאשר נתקלים בזוחל כלשהו באחת מפינות הקיבוץ. מעת לעת היינו לוכדים צפע ארץ ישראלי, אורזים את הזוחל הארסי בתוך קופסה בעלת יכולת סגירה יציבה. את הקופסה היינו מסליקים אל תוך תיק גב ועושים את דרכנו באוטובוס אל המכון הזואולוגי באבו־כביר. שם כבר הכירו את שני הקיבוצניקים הצעירים ושמחו לקבל את הזוחלים הארסיים אשר שמשו הן לצורכי מחקר והן לחליבת ארס להכנת נסיוב נגד הכשות. תמורת הנחשים זכינו לקבל תמלוגים כספיים נאים. מתחביב אובססיבי והמרגיע זה הרווחנו לא מעט כסף. היינו שני הנערים הראשונים מבני הקיבוץ אשר פתחו חשבון בנק פרטי על שמם .לאמיצים ולהרפתקנים מבין קוראי הנני להבהיר: נחשי ארץ ישראל כולם הינם כיום בעלי חיים המוגנים על ידי החוק, אז "דיר־באלאק".
חזרה לתוכן העניינים
על הקיבוץ
לתמונות הקודמות
