בעקבות הפגנת אנשי הקהילה האתיופית בת"א, קבעתי פגישה עם שלושה מאנשי "טק קריירה". מנהל המכללה-נפתלי אברהם, בן 47, הגר במושב יודפת. מיצ‘ו וונדמגן, בת 33 הגרה ביד רמב"ם, אחראית על קורס פיתוח ועל האדמיניסטרציה. נתן ביסט-תלמיד בקורס פיתוח תוכנה, הנמשך 10 חודשים. גר ברמלה.

ההתארגנות להפגנה הייתה דרך רשתות חברתיות, כגון פייסבוק. בני הקהילה הגיעו לאזור עזריאלי בנתיבי איילון וחסמו את הנתיב הצפוני. המפגינים הגיעו מצוידים בשלטים שנכתב בהם: "די לאלימות", "די לגזענות". הם צעדו בשקט לרחוב ארלוזורוב, ודרכו לכיכר רבין.  במהלך הצעידה הם נתקלו בתגובות אוהדות של הציבור שפגשו בדרך. הצועדים כללו את בני הקהילה, ואף רבים שאינם מהקהילה. השוטרים, בשלב זה, עסקו אך ורק בהכוונת התנועה. לאנשי ההפגנה לא הייתה מנהיגות שנאמה או נווטה את המפגינים. הם התקבצו בקבוצות ברחבי הכיכר, והשמיעו את קולם. בשלב מסוים המשטרה החליטה שהגיע הזמן לסיים את האירוע, והחלה לפזר את המפגינים באמצעים של גז מדמיע, רימוני הלם וזרנוק המכונה "בואש", המתיז מים עכורים שמדיפים ריח בלתי נסבל.. המפגינים חשו הרגשת כאוס, וחלקם הגיבו בכוח על הפיזור האלים. נתן ספג מתז מים מהזרנוק, ועזב את המקום בשעה 11 בערב. בקרב המתפרעים היו רבים שלא היו מוכרים, דבר שיצר את התחושה שהמשטרה יוצרת פרובוקציות מכוונות, כדי שתוכל להגיב באלימות ולפנות את המפגינים.

נתן נפגש פעם ראשונה עם קיבוץ, ונהנה מאד ללמוד בתוך הסביבה הכפרית השקטה, בניגוד להמולת העיר שבה הוא גר. מיצ‘ו אוהבת מאד את הקיבוץ, וכאו גם הכירה את בעלה שהיה תושב בנחשון. נתן ומיצ‘ו מקווים לקשר רב יותר עם הקיבוץ. הם מציעים רעיון של התנדבות תלמידים מהמכללה לטפל במבוגרים הזקוקים לעזרה. הם ישמחו להשתתף בחגי הקיבוץ, ולהיפגש עם חברי הקיבוץ, כדי לשמוע על ההיסטוריה שלו וגם להשמיע את סיפורם.

נפתלי, מנהל המכללה, טוען שכשבאים בטענות לחברה הישראלית, זוהי בריחה מהאחריות האישית. האחריות לשינוי המצב, מוטלת על שני הצדדים. גם על הקהילה וגם על החברה הסובבת אותה. לדעתו שנים רבות הייתה התעלמות מהצרכים האמתיים של הקהילה. בני הדור שעלו לארץ היו דור כנוע ושקט, שלא התקומם על מצבו. הדור הנוכחי, הם צעירים שנולדו בארץ ומתנהגים כישראלים לכל דבר, אבל מרגישים הרגשת ניכור בשל התדמית של הוריהם. "טק קריירה" זהו פרויקט אחד, ויש צורך בעוד רבים לשם שינוי תדמית הקהילה והיטמעותה בקרב החברה הישראלית כשווה לכל דבר.