פגשתי את צליל ב"פרלמנט" של הספרייה ביום שישי בעשר. היא קפצה לבקר את סבתא שלה, סבתא לאה. בהזדמנות זאת הסתבר שהיא נמצאת בקיבוץ נירים במסגרת קבוצה שבאה לחזק את התושבים במקום, בעקבות התקופה הקשה שעברה עליהם. "אין לי מה לספר אמרה, היות ורק עכשיו התחלתי את השרות שם". כעבור שבוע התברר שיש לה מה לספר. בעתון "ידיעות הקיבוץ" הופיעה ראיון של ארנון לפיד כתב העתון, ששלח ברצון את הכתבה לאתר הקיבוץ. טלפון לצליל הוסיף מידע על העובר עליה. צליל נמצאת עם קבוצה של חברה מכל רחבי הארץ, קיבוצים, מושבים וערים. הם גרים בקומונה בשתי דירות. אחת לבנים ואחת לבנות. הם מארגנים פעילויות בקהילה שמרימות את המורל בקיבוץ. הם ארגנו פעילות לילדים ולהורים שכללה: הרקדה, כדורגל, קלס, 3 מקלות, משחקי יצירה ועוד. בסוף האירוע הייתה ארוחת ערב לכל הקהילה. כרגע החברה עובדים על טקס יום הזיכרון ליצחק רבין ביום ד‘. האירוע בהתהוות וישתתפו בו בצורה פעילה בני הנוער המקומי. חברי הקיבוץ קיבלו את השינשינים בצורה מאד יפה, כמן כן ציינה צליל את היחסים הטובים בין חברי הקבוצה.
הראיון של ארנון לפיד עם צליל כפי שהופיע בעתון "ידיעות הקיבוץ".
איזו דרמה! ממש על סף התחיילות, הצליחה צליל אליאס לממש משאת נפש, ולהצטרף למגויסי שנת השירות בעוטף עזה. במילותיה זה נשמע עוצר נשימה ממש: "כבר נקבע לי תפקיד בצבא, מ"דנית בחיל חינוך, למרות שזה לא בדיוק מה שרציתי – רציתי להיות מדריכה של מתנדבים מחו"ל, בשר-אל, אבל למרות כל המאמצים, שלי ושל אחרים, לא הצלחתי לשנות. הייתי צריכה להתייצב בבקו"ם ב-10 בספטמבר, וארבעה ימים לפני זה חברה שלי, שידעה שרציתי שנת שירות, מסמסת לי שראתה הודעה על הרשמה, שאו טו טו נסגרת. אמרתי לעצמי: מה יכול להיות? ננסה. צלצלתי לסער, האחראי על השינ.שינים, והוא אמר לי: את בטוחה שאת רוצה את זה? סימסתי לו: כן! יום לפני הגיוס ב-9 בספטמבר, הוא חוזר אלי...
(ש) רגע, באס.אם. אס, או בטלפון?
"אה... זה היה בטלפון. הוא אמר לי: יש לי דח"ש (דחיית שירות) בשבילך - רוצה או לא? הייתי צריכה לעבור טסט נהיגה באותו יום, בטלפון אחד אני עם סער, בטלפון השני עם אמא שלי, ששואלת: את רוצה לנסוע לקנות דברים לגיוס, או לא? מה זה לחץ. אמרתי לסער: בטח. אני עפה על זה. הוא אמר: סבבה, אני אתך! וככה, יום לפני הגיוס הצטרפתי למשלחת השינשינים. הם עשו שם, באגף המשימות, מאמצים אדירים בשבילי. עד עכשיו אני לא מצליחה לתפוס איך הם הצליחו".
הם הצליחו, כי התאמצו מאוד, מספר גיל מושקוביץ (פלך), רכז מחלקת המשימות בתנועה. "כבר בשבועות שאחרי ‘צוק איתן‘, אבחנו צורך וציפייה מצד קיבוצי עוטף עזה, לקבל חיזוק ותמיכה, פיזיים ומוראליים, מהתנועה. החלטנו לפעול מידית. 820 השינשינים במכסה השנתית, כבר התחילו את פעילותם באוגוסט, והיה צורך לפנות למשרד הביטחון בבקשה חריגה, לדחיית שירות ל-30 חבר‘ה נוספים, מעכשיו לעכשיו. במקביל יצאנו בקול קורא למסיימי י"ב, רובם ככולם כבר עם תאריכי גיוס, ו-60 נענו לקריאה. אחרי מיון ראשוני, ושתי התכנסויות בעוטף עזה, להיכרות עם התוכנית, לגיבוש חברתי, ולמפגש עם הקיבוצים המיועדים - גברעם, נירים ועין השלושה – נשארו, ולפני שבועיים ירדו לשטח,30 חבר‘ה מצוינים". אם הניסיון יצלח, מסכם גיל, יהפכו הקומונות בעוטף עזה לחלק מרשת המשימות והפעילויות המוצעות לשינשינים מדי שנה.
צליל אליאס היא ילידת קיבוץ נחשון, ועל השאלה אם גם כתלמידת תיכון הייתה טיפוס משימתי ומתנדב, היא משיבה: "יחסית לחברים שלי, הייתי סבבה. התנדבתי לעבוד כעוזרת מטפלת של כיתה ח‘, ובי‘-י"א הדרכתי את קבוצת השומר הצעיר, ששייכת לקן צפית".
(ש) את מגובשת בדעותייך הפוליטיות?
"אני מגובשת, אבל לא לפי שמאל או ימין. אני מתייחסת לכל מעשה ומקרה לגופו"
(ש) יש מישהו בממשלה הנוכחית, שמדבר אלייך?
"אני לא מוצאת בממשלה הזאת מנהיגות. יש שרים עם רעיונות טובים פחות, או יותר, אבל לא מנהיגות. אני נגד התלהמות ועודף ביטחון עצמי של כמה מהם, שיוצאים נגד מדינות שונות, וגורמים לנו לאבד את מעט הידידים שלנו בעולם, ובעיקר את ה-ידידה, ארה"ב. זה מאוד לא נכון, ומסוכן בעיני".
(ש) פוליטיקה בכלל מעניינת אותך?
"מעניינות אותי זכויות אדם"
(ש) ואיך זה מתקשר לשנת השירות?
"מאוד מתקשר. במהלך צוק איתן ישבתי ערב אחד בבית, מול הטלוויזיה, והודיעו על הפסקת אש, ופתאום נחת מטח של פצמ"רים על אזור מסוים בעוטף עזה. אמרתי לעצמי: איך עוזרים ומחזקים יותר את הישובים האלה, שמגנים עלינו בגופם? מבחינתי, זה זכויות אדם. לתת גיבוי וחיזוק לאנשים במצוקה ובסיכון. כששמעתי שמתארגנים שינ. שינים. לעוטף עזה, קיבלתי החלטה להצטרף".
כבר שבועיים הם בנירים, תשעה חבר‘ה חדורי מוטיבציה, שעובדים איפה שצריך – רפת, גד"ש אבוקדו וחינוך. צליל עובדת במרכזון של כיתות ד‘-ו‘. "נירים עבר דברים, שאני לא יכולה לתפוס" היא אומרת, "והילדים המקסימים האלה...הם כל כך בוגרים. למרות כל מה שחוו, אין בהם סימנים של עצב או טראומה. הם משתתפים בכל פעילות, ומלאים שמחה. אני כל כך שמחה שהצלחתי להגיע לכאן".