רן אלון, בן שער העמקים, נישא לבת גרעין נחשון (רחל) ועבד שנים רבות במשרד הטכני.
רן היה ספק של עצות שימושיות לחברים. כך למשל הוא הסביר באפריל 76, איך נכון לאכסן את תנורי הנפט בתקופת הקיץ. "רבים מאתנו נוהגים להוציא את התנור מחוץ לחדר וכך הוא נשאר עד אשר מגיעים שוב ימי הקור, ואז מסתבר שהתנור מעלה עשן ואינו מתפקד כהלכה. אם נאכסן אותו נכונה לתקופת הקיץ, מובטח לכם תנור מוכן לפעולה ברגע שנזדקק לו". איך מאכסנים תנור נפט כהלכה? צריך לפרק את התנור מכל החלקים המתפרקים, כגון המכל, הראש , הפתיל, מסננת וכ"ו. הופכים את התנור כך שכל הנפט אשר בו נשפך החוצה. את הפתיל משרים בנפט ושורפים אותו לשם שריפת הלכלוך שבו. לאחר שכל החלקים נשטפו והתייבשו, יש להרכיב אותם בחזרה ואת התנור להכניס לקרטון או לניילון. "וכך מובטח לכם תנור לשימוש מיידי".חזרה לתפריט
רחל הייתה שנים רבות המזכירה הבכירה של מפעל "ארן".אחרי מלחמת יום הכיפורים, פנה "על הרכס" אל נשות הלוחמים המגויסים, וערך איתן ריאיון על הקושי להישאר לבד בבית תקופה כה ארוכה. הכותרת הייתה "הנשים אשר בעורף" ורחל אלון אמרה שם כך: "מה שעוזר בעיקר - אלה הילדים. אני לא רואה את עצמי מסתדרת בלעדיהם בתקופה הזו. באופן מעשי, בשבועיים הראשונים הייתי כמעט ב‘שוק‘, ולא חשבתי על הפכים הקטנים של החיים. אחר כך רן הגיע לחופשה וארגן את כל הדרוש ארגון. כעת הוא בא אחת לשבוע או 10 ימים, וכל הדברים מחכי לשובו". חזרה לתפריט
גילה עבדה 18 שנים בחממה, מתוכן 15 שנה גידלו שם ורדים. כיום סטודנטית נצחית.
בינואר 1988 החליטו בנחשון לסגור את החממה, וגילה אמרה: "כואב לי שסוגרים את החממה. אני מאוד אוהבת את מקום העבודה הזה. הבעיה היא לא אישית שלי, אני יכולה למצוא עניין בכל עבודה. העניין הוא שיש מבנה, יש צוות בעל ידע וניסיון רב. גם אם גידול מסוים הוא לא טוב, אפשר היה למצוא משהו אחר. אגב, עכשיו גידול פרחים הוא מאוד מוצלח, אחרי שהתגברו על בעיות ילדות. בשביל למצוא גידול אחר צריך לחפש. פה בא המקום של הקיבוץ. אם היה באמת עניין, היו עושים משהו. אבל אין עניין כזה. רוצים לסגור וזהו. לדעתי זו טעות".
לפני כן הייתה גילה פקחית כותנה. ועל כך אמרה: "העבודה עצמה מאוד מעניינת. אפשר לעקוב מקרוב אחרי מלחמת הקיום של הטבע, שלמעשה הריסוסים הם שמפרים את שיווי המשקל הקיים בו. ישנן תולעים טורפות, ישנן צרעות טפילות המטילות את ביציהן על זחלים והרימות הבוקעות מהביצים ניזונות מהזחלים. העבודה בפיקוח היא קשה ומעייפת. אבל מצד שני היא מעניינת ואפשר לגלות בה עולם ומלואו". חזרה לתפריט.
שמואל כמו חבריו הגיע לנחשון עם גרעין נחשון. אחרי שנים בשדות הוא מנהל מזה שנים רבות את הנושא המורכב של משק המים בנחשון ובסביבה.
שמואל היה הנהג של הסקניה. בספטמבר 66 נכתב ב"על הרכס": מאחר ובתקופה האחרונה רבו הנוהגים על הסקניה, וכל נהג משאית בענף עשה את הובלות הענף, הייתה החלטה, שברגע ששמואל יגמור את תור המטבח, הוא יהיה הנהג הבלעדי והסקניה תובל אך ורק על ידו.
במלחמת יום הכיפורים הסקניה גויסה למלחמה, וב"על הרכס" נכתב הקטע הבא: גילו את הסקניה בנסיבות מבדרות למדי. היא נמצאה בבקעה, 10 מטר משמואל, שלא שם לב לקיומה על ידו. החבר‘ה שבאו לבקר אותו גילו את המשאית, ושמואל רץ לראות מה שלום הזקנה. מסתבר שעברה הרבה, אבל נשארה במצב טוב. הטנדר 2 חזר מהגיוס, והסתבר שהמלחמה הייתה לגביו חופשה רצינית: הוא עשה 150 ק"מ בדיוק. חזר הביתה והתחיל לעבוד". חזרה לתפריט.
מוטקה היה מזכיר, מרכז משק, ורכז הגד"ש, כיום אחראי על מערכות המחשוב בנחשון.
בשל"ת המוקדם בשובל, הוכשר מוטקה כפלח לעבוד על טרקטורים. כשהגיע לנחשון שובץ לעבודה בדיר. בעונת ההמלטות העבודה הייתה רבה. בקיץ העבודה פחתה, ומוטקה בשל ניסיונו החקלאי, נשלח לתגבר את גידולי השדה.
יום אחד הוא שובץ לחריש ב"משקי ההר", השדות של נחשון ליד רבדים וכפר מנחם. רכז הענף הביא אותו השכם בבוקר לשדה שנקרא "קווי גובה", שבקצהו עמד די-5. הוא עלה על הטרקטור, והתחיל לעבוד.
"לפתע" הוא מתאר, "הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. מבט נוסף הבהיר לי, שמתוך מכסה המנוע מבצבץ ראשו של נחש. למרות שבדרך כלל אינני מפחד מנחשים, החלטתי שעדיף לתפוס מרחק מהנחש ומהטרקטור. אמצעי קשר לא היו בזמנים ההם, כך שנאלצתי לשבת הרחק מהטרקטור, ולהמתין לרכז הענף".
בשעת הצהריים הגיע הרכז, מוטקה הסביר לו שבתוך הטרקטור ישנו נחש. הרכז ניסה לשכנע אותו להמשיך לעבוד כי שום דבר לא יקרה, ומוטקה הציע לו לעבוד במקומו, מה שהוא לא מיהר לעשות. אחר הצהריים הם הביאו רימון עשן, שהופעל מתחת לטרקטור, ורק לאחר מספר ימים חזר הטרקטור לפעילות...חזרה לתפריט
גיורא עבד בדיר שנים רבות, והיה בין מקימי המחלבה שם שימש כגבן ראשי.אבל ב-1988 הוא הסכים להיות אקונום. הוא החליף בתפקיד את הרצל, ונחמן, שראיין אותו, לא החמיץ את ההזדמנות: "שמעתי" אמר נחמן "שבכנס סודי של המשפחה, החליטו שאתה תהיה האקונום, כדי לשמור על עמדות הכוח שלכם בקיבוץ". גיורא לא התבלבל וענה: "זה נכון. קיבלתי את דין המשפחה. הוחלט גם, שבבוא היום אלסי תחליף אותי באקונומיה". שאלה: האם יישמר חוק הברזל של הקיבוץ, שביום שלישי יש סרט, וביום רביעי חומוס עם נקניק? תשובה: "בחודשיים הראשונים לא יחולו שינויים דרסטיים בתפריט. עד שאלמד ואכנס לתפקיד". ולשאלה: בתור עובד דיר ותיק, לא תרצה לשמור על קשר עם הכבשים, בתנור או אולי על שיפוד? התשובה: "כל זמן שמחירי הבשר גבוהים, אין סיכוי שנראה אותם על השולחן הקיבוצי שלנו. בינתיים נשמור על קשר עין". חזרה לתפריט
יענקלה, הגיע לגדוד מקן יפו. שנים רבות עבד בפלחה והיה ממייסדי מערכת השיווק של "ארן".
באוקטובר 1981, התקיים בקיבוץ עין השופט כינוס בינלאומי של נציגי קהילות שיתופיות מכל העולם, והגיעו אליו כ-40 נציגים מעשר ארצות. בין מארגני הכנס היה יענקלה יואב. יענקלה ביקר בקומונות שונות בארצות הברית בסוף שנות ה-70 במסגרת שנת חופש מנחשון. בחורף 1978 הוא בילה חודשיים בקומונה "טווין אוקס", "אלונים תאומים", במערב וירג‘יניה. חווה שבמרכזה שני אלונים ותיקים ומכאן שמה. ב"ידיעות אחרונות" התפרסמה כתבה על הכנס, ויענקלה סיפר: " היו ביני ובין אנשי הקומונה ויכוחים ואני אמרתי להם – אתם מתיימרים להיות בני אדם מיוחדים, משוחררים מיחס רכושני אל חפצים ואל בני זוג. אבל בעצם לא השתחררתם מהמושגים של המשפחה המסורתית. גדלתם במשפחות גרעיניות קונבנציונאליות, ואת המהפך שלכם עשיתם בגיל די מאוחר. עכשיו אתם מתיימרים בלי הצלחה להיות משוחררים לגמרי מרכושנות וקנאה, כאילו די לשם כך בהחלטה רציונאלית". בראיון לפני הכנס אמר יענקלה: "אנחנו הקיבוצניקים, לא נופיע שם כפטרונים, יודעי כל. יש לנו מה ללמוד מעמיתינו הצעירים. בקיבוץ יש ניכור מסוים, יש פער דורות, התבצרות במשפחות וחומרנות. ואילו אצלם – הכל פתוח, יש לנו ללמוד משוויון המינים השורר שם ומהיחסים בין האנשים". חזרה לתפריט
תמי,הייתה בעבר אחת מ- "ארבע המזכירים". היא המרה את מקצוע ההוראה בה עסקה בראשית דרכה המקצועית, לעיצוב והקימה עם רובן את הסטודיו לעיצוב. לזכותו נרשם עיצוב מטבע עשרה שקלים והשנקל הידוע.
תמי כתבה בעלון" ......
ואני חושבת, שאילו יכולנו להתייחס לכמיהות כשלעצמן כתהליך, ולא כל כך חשובה התוצאה, הן היו מובילות אותנו ליצירה ולממשות. אל תפסיקו לרצות עוד. המשיכו לכמוה, דבר שכבר מזמן שכחנו איך עושים אותו. נדמה לי, שאירועים גדולים לא יקרו כאן בזמן הקרוב, לכן כל מה שנותר הוא לעשות ולעשות ולהמשיך לרצות עוד".חזרה לתפריט
משה, בן קיבוץ מעוז חיים התחתן עם בת גרעין נחשון ומאז הוא משלנו.
שאלו את משה איך הוא הוא הגיע ללימודי מוסיקה והתשובה הייתה כזו: "רק אחרי הצבא החלטתי ללמוד כלי. היה במעוז חיים סקסופון פנוי, אז החלטתי ללמוד עליו. לא הכרתי כלים. היום אולי הייתי בוחר חליל או קלרניט. יום אחד הגיע לנחשון הנרי קלאוזנר, בא לצוד נפשות לקורס ניצוח מקהלות. מרכז ו. תרבות ידע שיש לי עניין במוסיקה, ולקיבוץ היה עניין שמישהו יתפתח בנושא. הוא הציע לי ללכת לקורס. ברגע הראשון נורא נבהלתי, מה אני יודע במוסיקה? בסופו של דבר זה קסם לי ויצאתי לקורס. ככה העיסוק שלי במוסיקה התפתח כמו כדור שלג. מה שאני יכול להגיד – שאני מבכה את זה שלא התחלתי יותר מוקדם".
במשך השנים הקים את מקהלת נחשון שליוותה את החגים והמועדים בנחשון. חזרה לתפריט
42 שנה עמדה, רותי, כשגבה אל הלוח ופניה אל התלמידים.12 שנה לימדה בבית הספר שלנו שהיה בנחשון ו- 30 שנה למדה ספרות בצפית. רותי אומרת שצפית הייתה תמיד ביתה הראשון. היום רותי מחליפה את בני הנער מצפית בבני הגיל השלישי בגדרות, מטה יהודה ויואב.
הספרים, הקריאה היו לכל עולמה מראשית לימוד הקריאה. הם זורמים בעורקיה והיא מעבירה את אהבתה העמוקה לכל אלה שבחרו לצלול איתה לעולם הקסום והמורכב הזה.
רותי לב, כתבה בערך ב-1990 למזכירי הקיבוץ דאז, הרהורים שלה בנושא התרבות בנחשון. "חוששתני, שמתוך דאגות היום-יום שלכם, שאין לי ספק שהן כבדות, אתם מזניחים את הטיפול במשהו שנראה לי מרכזי ביותר לחיינו כאן – התרבות. כל מה שקשור בתרבות קשור לעניין סדרי עדיפויות. חיפוש אחרי רכז ו. תרבות צריך להיות לדעתי אינטנסיבי, כמו חיפוש אחרי מזכיר, והוא צריך להיערך באותה עקביות ובאותה תחושה, שבלי זה אי אפשר לי חיות כאן. תרבות היום היא דבר יקר, ובהחלטה על הקצאת כספים לתרבות צריכים להיות מעורבים אנשים שקובעים מדיניות כוללת של הקיבוץ לשנים הבאות. על הנהגת הקיבוץ ליזום דיון דחוף במצב התרבות בקיבוץ, כדי להגיע לאיזושהי אמנה חברתית בעניין מקומה של התרבות בנחשון ובסדר העדיפויות של הקיבוץ". חזרה לתפריט.
לזר, היה שנים רבות מזכיר הקיבוץ (8) והיה ממובילי השינוי בנחשון.במקביל לעבודתו העיתונאית רבת השנים, כתב ב"על הרכס" בעיקר פיליטונים על הקיבוץ, שחלקם התפרסמו בספר "אצבע משולשת". בשלב מסוים הז‘אנר הזה חדל מלהתקיים, אולי במקביל למשבר שפרץ בתנועה הקיבוצית. לקרוא פיליטון מאז זה קצת ארוך לאירוע מסוג זה, ולכן נביא בו שיר ילדים קצר של לזר, גם הוא קשור איכשהו בהווי מקומי:
"הקוצים של הסברס, כאלה זעירים. מה שלא עושים להם, תמיד כמה נשארים. גלגלנו בחול, שטפנו במים, השפרצנו בזרם חזק פעמיים. קוץ אחד הסתתר, השד יודע איך, וכשאכלתי סברה – נתקע לי בחך. אמא עם פינצטה, אבא עם פנס, לא הצליחו למצוא את הקוץ שנכנס. נשאר תקוע בערך שבוע". חזרה לתפריט
דן עבד שנים רבות בדיר וגם ריכז אותו. מאוחר יותר היה גם מזכ"ל אגודת הנוקדים. בריאיון על מצב הדיר ב-1976, הוא אומר: "זה ענף בודד בפינת הקיבוץ. הענף דורש צוות גדול ולא לכולם ידוע מה נעשה בו. יש הרגשה שזה ענף מיותר. תמיד תוכל לשמוע מישהו מפליט: ‘הדירניקים האלה‘. תמיד ניסינו להתעלם, אבל לאט לאט זה מתחיל להציק. יש בקיבוץ חבר‘ה שהם ‘אנטי-צאן‘. זה לא הגיוני , אבל זה קובע את האווירה".
כמעט 40 שנה אחרי שהריאיון הזה התבצע, הדיר עודנו אתנו.חזרה לתפריט
עליזה חברת הגרעין עבדה בעבר במטע, הייתה קומונרית (זוכרים מה זה?) ועדיין עובדת, נכון להיום, בהנהלת החשבונות של הקיבוץ.
במלחמת ששת הימים הייתה אצלנו כתה של רגמים ששמיל ז"ל פיקד עליה. ב"על הרכס", יוני 67, נכתב: "חסר רגם לכיתה המקומית. שמיל, אחרי מבט מהיר בשיבוץ החברים, פנה לעליזה שתהיה רגמית. מה יש, גם בפלמ"ח היו ‘קרביות‘, ולמה ייגרע חלקן של בנות הדור הזה? תוך שעות מספר למדה עליזה את כל התורה כולה וכבר עברה את מבחן האש הראשון. בהצלחה!"
עליזה עבדה במטע ואפילו ריכזה אותו זמן מה. בספטמבר 66 נמסר הדיווח הבא: עליזה כידוע נהגת ותיקה במטעים. יעקב, הנמצא ב"שוונג" התפקיד כמרכז ועדת בטיחות, לא ידע זאת. ראה אותה נוהגת – ניגש, והוריד אותה מהטרקטור. רק אחרי אישורו של מורדי, חזרה עליזה אל ההגה. רוצים שחרור האישה – הא לכם!חזרה לתפריט
אריאלה, שמוצניקית מקריית אתא הצטרפה לגרעין שקיבל אותה לזרועותיו. בעבר הייתה נויניקית, מורה של קבוצת לימון, מורה ומחנכת ב"צפית", פקחית כותנה, מזכירת קיבוץ, ועובדת מועצת הכותנה עד היום.
לא תמיד הנוי בנחשון היה מטופח כל כך. בדצמבר 1964 צוטט ב"על הרכס" מישהו מבן שמן שאמר: "נחשון זה טוב, רק צרה אחת ישנה שם, זה הקוצים והעשבים שצומחים בכל מקום. למה אין אצלכם נוי כמו בכל קיבוץ?". אריאלה עבדה אז בנוי וכשנשאלה על כך השיבה, שרוב זמנה בנוי מוקדש לפינוי קוצים ועשבים וחשיפה של שטחי נוי שהוזנחו. "זוהי מין ארכיאולוגיה בוטנית. אני מגלה מתחת לערמות קוצים כל מני צמחי נוי שאי פעם נשתלו. חלקם מתו כבר מזמן מהזנחה". עכשיו חורף, אמר המראיין, בוודאי אפשר לגייס עזרה מסידור עבודה, להתגבר על העזובה. "זו הצרה" ענתה אריאלה, "בנות בלבד לא תעזורנה. כל העבודות פה קשורות בעבודות גבריות, ואין אף גבר בסביבה". אחר כך עברה אריאלה לעבוד בפיקוח כותנה, ושם היא נמצאת עד עצם הימים האלה. חזרה לתפריט
קוכי חבר קיבוץ הראל, עבר לנחשון בשל נישואיו לעמליה ועבד מרבית שנותיו בנחשון בחינוך ובמוסד צפית.קוכי היה מארגן בקיבוץ כל מני אירועים שוברי שיגרה. הפנינג עפיפונים, דיג בבריכה, ציורים על הכביש. "מה שאני אוהב בזה" הסביר ב"על הרכס" ב- 1986, "זה את הבלגן המאורגן. אנשים באים, עם ילדים, בבוקר אחר הצהריים, אולי פעם גם בלילה. מסתובבים יחד, נהנים וזהו. בשבילי, גם אם זה לא נראה ככה, וגם אם לפעמים יש קצת ברדק, זה בלבול מוח רציני – צריך להכין הרבה חומרים, לדאוג שיגיעו בזמן, לפרסומת, לרוץ לאנשים, לדאוג שלא יתפנצ‘ר. אחר כך גם לחסל. אז היכן ההנאה? קודם כל שאחרים נהנים. שרואים שחלק גדול מהאוכלוסייה יחד. שמחייכים. שנזרקים לעסק בצורה פשוטה. בעצם יש אין סוף רעיונות. אבל אנחנו מוגבלים בצד הכספי. אם היינו יכולים לבנות כדורים פורחים היה נהדר. הבלונים שפוצצו הילדים באירוע העפיפונים נועדו להיות ממולאים בגז קל מהאוויר, ולהתרומם יחד, כמו בסוף הסרט ‘הבלון האדום‘. אבל גז זה יקר, ושאריות הגז ל ‘ספיר כוכבי‘ כבר אזלו". חזרה לתפריט
יעל קיני, אוצרת "גלריית הקיבוץ", ניהלה שנים רבות את הגלריה בנחשון, שהייתה אבן שואבת ליוצרים וחובבי אמנות פלסטית.הגלריה בנחשון פעלה במשך 12 שנה והוצגו בה 100 תערוכות. בינואר 2007 התקיימה התערוכה האחרונה ויעל סיכמה: "הגלריה, קודם כל, היא מימוש של אפשרות ששייכת לחיים שלנו כאן, האפשרות לעשות בדלת האמות שלנו, לתת לדמיון שלנו, של היחיד, להמריא. עם האמצעים שיש לנו כאן, אנחנו יכולים לברוא את החיים שאנחנו רוצים בהם במקום הזה, כחברה וכיחיד. נעניתי לאתגר שהוצע לי, במחשבה שאביא את הטוב ביותר כפי שאני יודעת אותו. בהקמת הגלריה חשבתי על הקשרים שייוצרו בין האוכלוסייה שלנו לבין האמנים. חשבתי שזה יכול להיות חי ומעניין. האמנים זקוקים לנו כסביבה מחייה, שיש בה מאפיינים שלה והיא יכולה לגרות אותם ליצירה, ואנחנו נצא נשכרים מזה. מדי שנה כמעט, ביומולדת של הקיבוץ, הייתה תערוכה שקיימה זיקה ישירה לחיים שלנו כאן, והרבה פעמים השתתפו בה אנשים שלנו באופן פעיל". חזרה לתפריט
קיש, מילא לאורך השנים תפקידים מרכזיים בנחשון. היה מזכיר, מרכז משק וכמובן רכז השלחין / הגד"ש.
למסיבת פורים במרס 1968 הגיע קיש עם רגל מגובסת וסיפר שעלה על מוקש. כששאלו אותו ענה: "מה יש לספר? נסעתי, עליתי על מוקש, וזהו". הוא חילק מים במכלית במוצבים מגשר אלנבי צפונה, והמכלית עלתה על מוקש. הביאו אותו למשטרת יריחו שם חבשו לו את הרגל, הסיעו אותו באמבולנס לירושלים, ואחרי שהרגל גובסה הוא טילפן לנחשון שיבואו לקחת אותו.
במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 73 נכתב ב"על הרכס": "ביום ג‘ הגיעה הודעה טלפונית שקיש בדרך לנחשון. מסתבר, שקיש היה במעוז שנלכד ליד התעלה ללא אפשרות חילוץ, במשך שלושה ימים. לאחר שנראה שאי-אפשר לחלץ אותם מבחוץ. הסתכן המ"פ ולאחר אישור של אריק שרון, יצא עם אנשי המעוז לעבר הקווים הישראליים – כולם הגיעו בשלום. מעוז צפוני למעוז שלהם נכבש ביום הראשון. בהחלט יש מקום ל‘הגומל‘". חזרה לתפריט
הגננת המיתולוגית בנחשון.
אחרי 32 שנה בהן עבדה שלומית כגננת ומרכזת הגיל הרך בנחשון, ערכו לה, בינואר 2004, בגן רקפת, מסיבת פרידה מרגשת. את הדברים שנשאה באירוע הקדישה שלומית לאנשים שהשפיעו על תפיסת עולמה החינוכית, והיו רבים כאלה, בתחנות שונות של חייה.
היא פתחה באמא שלה. "המשפט עליו גדלתי לאורך כל השנים, גם כשבאתי הביתה כואבת ופגועה מהתנהגות אלימה של ילד מהכיתה: ‘אין ילד רע, יש ילד שרע לו‘. משפט מנטרה, שליווה אותי כל ימי חיי המקצועיים" ואחר כך הוסיפה: "כל חיי גדלתי בידיעה שאהיה מורה. רכשתי את הידיעה הזו עם החלב והחמיצה. לשמחתי, הגרעין לא אפשר לי לצאת ללמוד. הלכתי לנח"ל, והגעתי לנחשון. בנחשון פגשתי את נעמה ה. גננת דאז, דמות חינוכית נערצת בנחשון, שהשפיעה על החלטתי הגורלית ועל ייעודי לחיים - להיות גננת. לפני יציאתי ללימודים, נפגשתי בעבודה משותפת עם אורה שדה – שהיוותה לגבי דמות חשובה בדרכי החינוכית. הקבלה והראייה של היליד כאדם שמרגיש, שחושב, שצריך לקבל אותו כמות שהוא וללא תנאי. אורה חיברה אותי אל אמא שלי בחזרה."
באורנים, שם למדה, פגשה בסופרת מרים רות ועליה כתבה: "גם דרך מרים רות אני מתחברת לאמא, שידעה ולימדה איך להשתמש בשירים ובסיפורים כמכשיר העוזר באופן תראפויטי לילדים בקשיים הגדילה וההתפתחות". חזרה לתפריט
קהילה
לתמונות הקודמות
