בשל קשיי ההגעה של חברים מבוגרים שאין להם רכב פרטי ושלא נוהגים, לשרותי בריאות שמחוץ לנחשון, החלטנו להנהיג שרות הסעות+ליווי לחברים.

החבר שנבחר לבצע זאת הוא אבי מן.

בימים ראשון, שני ורביעי, משמונה בבוקר עד אחת בצהריים, אבי יעמוד לרשות הסעת חברים עם רכב של הקהילה.

התיגמול לאבי הוא ע"ח הקהילה ועלות השימוש ברכב ע"ח החבר.  לגבי עלות השימוש ברכבי-הקהילה, אמורה להעשות בדיקה ואני מקווה שהתעריף לק"מ ירד לעלות שפויה.

צופיה היא האדם שדרכה יופעל השרות. אליה יש לפנות בבקשה להסעה והיא תתאם זאת עם אבי.

החברים שמסדרים לעצמם תורים באופן עצמאי, מתבקשים להשתדל לתאם את מועדי הנסיעות לימים ולשעות הנ"ל, שבהן אבי משוריין לתפקיד הזה.

מן-הראוי לציין שבימי שלישי וחמישי, אני נוסע בשליחות המרפאה לרמלה. אני יכול לעזור לחברים שצריכים לרמלה, אך שליחות המרפאה קודמת.

כמו-כן, ביום רביעי, מחמש אחה"צ עד תשע בערב, אבי יהיה זמין להסעת חברים לקניית-המזון השבועית.  תאום הנסיעה הזאת יתבצע דרכי.

מטעמים מובנים, לפנסיונרים ולחברות/ים שאין להן/ם רכב פרטי, תהיה זכות קדימה לשימוש בשרות הזה.

חשוב לציין שהנסיעות האלה חייבות להיות מתואמות מראש, לכל המאוחר יום קודם.

חשוב: בידקו האם יש ברשותכם כפתור להנעת רכבי-הקהילה. אם אין ויש בכוונתכם להשתמש בשרות-הזה, פנו אלי.

התחלת בצוע השרות: יום ראשון 10/6.

אני כולי תקווה שהשרות הזה יענה על ציפיותינו ושסוף סוף יהיה פתרון ראוי לבעיה "היסטורית" זו.

                                                                                    משה לב

רכב חדש הצטרף לצי הרכב של נחשון – שמו יונדאי ומספרו: 2. הרכב הצטרף לשני הרכבים הוותיקים ומיועד לנסיעות של מספר פעילויות בקיבוץ כגון: גזברות, בריאות, חינוך וכמובן החברים. החברים שנוהגים להשתמש ברכבים אלו הם כאלה שאין להם רכב פרטי. מחיר הק"מ בשלב זה הוא 3.39 ש‘‘ח לכל קילומטר. רכז הרכב משה לב מציין שנעשים ניסיונות לשנות את המחיר לסביר יותר. החברים מתבקשים לשמור על ניקיון ושלמות הרכבים.

 ביום שישי פגשתי את משה לב סדרן/רכז הרכב, הוא בשר לי שהגיע הזמן לסגור את עמדת סידור הרכב בכניסה לחדר האוכל. כבחור נוסטלגי שיחזרתי לעצמי את עלילות הרכב בקיבוץ....

עברו יותר ממאה שנים מאז הכריז הנרי פורד, כי המכונית היא מוצר צריכה בסיסי, וניסה לחולל מהפכה של ממש בכך שרצה להגשים חלומו של כל אדם: "רכב לכל פועל". בעוד שבעולם עדיין אנו רחוקים מלהגשים את חזונו, הרי בקיבוצנו, פינה קטנה בטבורה של הארץ, אנו על סף הגשמת החלום "רכב לכל חבר".

אינני יודע מי היה הראשון שהגשים את החלום, וקנה רכב פרטי, אבל התהליך היה איטי, ולקח יותר מחמישים שנה. שנים רבות כיכבו בקיבוצנו המשאיות. הן היו רב תכליתיות. ביום שמשו להובלות משקיות וחלקן עבדו בחברת "הנגב". בשבתות ובערבים הועמסו על המשאיות ספסלים, תוצרת המסגרייה המקומית, ואיפשרו לחברינו לנסוע לעיר הגדולה, לחזות בהופעות, הצגות וסרטים, להשתתף בהפגנות, לנסוע לצליחת הכנרת וכו‘. מספר חברים שמשו כנהגי המשאיות, ותרמו רבות לפרנסה הדלה של הישוב הצעיר. באם רצית להגיע לעיר הגדולה, לביקור משפחתי, לבילוי או לכל מטרה אחרת, עמדו בפניך שתי אפשריות. אחת שימוש בתחבורה הציבורית. אוטובוס של אגד שנכנס מספר מועט של פעמים ביום לקיבוץ, או לצאת לכביש ולתפוס טרמפ. תחנת אגד ברציף 3 בתחנה המרכזית בת"א, הייתה מקום בו נפגשו החברים לפני הנסיעה לנחשון, וזו הייתה הזדמנות לשתף בחוויות על שעבר עליהם בעיר הגדולה. היו שנצלו  את  הנסיעה הארוכה כדי לפתוח את סגור לבם זה בפני זה. שנים רבות, צומת נחשון, היה שונה מאד מצורתו הנוכחית. חברים, שהגיעו בדרך כל שהיא לצומת התלבטו, האם לחכות לטרמפ, או להתחיל ללכת ברגל... סיפור נפוץ היה על אנשים ששמו פעמיהם ברגל וממש לפני הכניסה לקיבוץ, עצר רכב ואספם. מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים נפתח הכביש מרמלה לירושלים דרך לטרון, דבר ששוב גרר התלבטות, מאיפה לנסוע.

קשיי ההגעה, הביאו להמצאה הגאונית של נהג תורן. כל נהגי נחשון נכנסו לתורנות וכל אחד בתורו היה תורן למשך שבוע ימים. בטרם עידן הפלאפונים, הנוסע לעיר היה נרשם על לוח המודעות, ומודיע על שעת הגעתו לצומת. סיפורי הנהג תורן יכולים להכיל ספר שלם של אנקטודות. החל בנוסע שנרדם באוטובוס, ולא ירד בצומת, והנהג תורן נאלץ לחכות עד בוש. או סיפור של חוזר מהעיר, ששכח לכתוב מאיזה צומת יש להביא אותו.

השנים חלפו, וענפים ובעלי תפקידים הצטיידו ברכב לצרכי עבודתם. בראש ובראשונה, גידולי השדה והשלחין, המטעים, הפרדס, מרכז הקניות והגזבר. הופעת המכוניות יצרה מושג חדש: "סידור טרמפים". סדרן הרכב, שהיה אחראי על סידור הטרמפים, רשם את הרכבים האמורים לנסוע למחרת, וכל שהיה צריך היה להזדרז ולהירשם לרכב של הגזבר, רכז הקניות, עובדי חוץ ועוד. נוסעים ותיקים תיאמו עם בעלי התפקיד את החזרה לקיבוץ, כדי שלא יצטרכו לנסוע באוטובוס, לרדת בצומת ולחכות לטרמפ.

הזמן חלף, והקיבוץ הגיע למסקנה של הנרי פורד שרכב הוא מוצר צריכה בסיסי. הגזברים, שידם הייתה קלה על הצ‘ק, היו קונים את המכוניות שהגיעו בצרורות. זכורה לא לטוב סדרת הסקודות של פעם, ואח"כ מכוניות הסובארו ובהמשך המאזדות. כמובן שמדי פעם פזלנו לסוגים אחרים. בשלב זה הגיעו הימים הגדולים של סדרן הרכב, שציודו העיקרי היה העיפרון והמחק. על לוח המודעות של הקיבוץ נתלה דף גדול, ובו בציר האופקי, רשימת המכוניות, שבימים טובים, מנו כמה עשרות. בציר האנכי היו רשומים נהגי הרכבים הקבועים, או אלה שהזמינו ע"י פתק שמסרו לסדרן. בימים בהם, הסדרן, שעסק בעבודה נוספת, פרסם את הסידור מאוחר, היו חלק מהאנשים קופצים מדי פעם לראות, האם סודר להם רכב לחתונת בן משפחתם למחרת. עם בוא העידן החדש ובו בשורת האינטרנט, נקנו ארון מפתחות משוכלל ותוכנה אינטרנטית, שאפשרה לכל חבר להזמין רכב מכל פינה בכדור הארץ. 

הניהול והטיפול ברכבים היו נחלתו של רכז הרכב, שנעזר רבות באנשי המוסך, שעמלו להכשיר רכבים שמיועדים לנסיעה, והתגלה בהם פגם ברגע האחרון.  מספר דברים גרמו לו לכאב ראש תמידי. קודם כל המפתחות. חברים רבים היו מגיעים למגרש החניה בערב, ועולים ברגל לחדרם, כשמפתח הרכב בכיסם. עם שחר הברנש שאמור היה לנסוע לא היה מוצא את המפתחות, והתחילה התרוצצות, מכיוון שהוא והטרמפיסטים אמורים היו להגיע ליעדם בשעה מסוימת. חלק מהאוכלוסייה היה מרגיש במכונית כביתם, ופירורי המזון של הילדים פוזרו לכל עבר באוטו. וכן הלאה, עשן הסיגריות, כלבים שהשאירו את אותותיהם, וכמובן, הפנצ‘רים שלא דווח עליהם.

מספר שנים לפני פרוץ ההפרטה, הגיע דור מנהלים, שכדי לסגור את החור בתקציב הקהילה, התלבשו על צי הרכב. מחירי הק"מ עלו בהדרגה, ורכבים לא הוחלפו בזמן. דבר שהמשיך להפיל עלויות כבדות על הקהילה. בינואר 2006 יצאנו לדרך חדשה. חברים רבים יצאו לעבוד בעיר הגדולה. חלקם קיבלו רכב ממקום עבודתם וחלקם נאלצו לקנות רכב מכספם. צי הרכב הלך והצטמצם, ובסופו של דבר נשארו רכבים  לצרכים מינימליים כגון: נסיעות בריאות, הבאת תרופות, שמירה, חלוקת לחם לבתי ילדים ופה ושם לחברים. נכון להיום, האוכלוסייה נחלקת לשניים ה"מסודרים", אלו שמקום עבודתם מעניק להם רכב צמוד מתוקף תפקידם, בין אם הם גרים רחוק ממקום עבודתם, או באם הם גרים בסמוך מאד למקום עבודתם, במקרים רבים הוא משמש גם את בני המשפחה. ו"האחרים", פנסיונרים, עצמאיים ועוד, שבשל מחיר הק"מ, מצב הרכבים, זמינותם, נאלצו לקנות רכב יד שניה, ולממן את הרכב במיטב כספם המועט.

ארון המפתחות פורק, רוב המכוניות נמכרו, מגרש החניה שידע ימים טובים יותר, עומד רוב היום ריק, ולנו נשאר רק להתרפק על הסיפורים המצחיקים והעצובים של ימי הרכב ב-30 אג‘ לק"מ, ולקוות שיום אחד יהפוך הרכב למוצר צריכה בסיסי השווה לכל חבר. 

רכב-ציבורי : כמעט לכולנו יש רכב-פרטי. בימים הקרובים יימכר עוד רכב-ציבורי ונישאר עם שלושה רכבים, כולל זה המשמש את השמירה. בכוונתי גם לבטל את ארון-המפתחות-החכם, וזאת על מנת לחסוך בהוצאות. סידור-הרכב באינטרנט יישאר. תימצא דרך פשוטה לאפשר שימוש ברכבים-ציבוריים לכל מי שיזדקק.