ביום שני 11/4/22 נערכה במשרדי הקיבוץ, הרמת כוסית של מנהלי הקיבוץ, עובדי המשרדים ומספר רכזי פעילויות בקיבוץ. החברים התיישבו סביב השולחן המאורך כשעליו מפה לבנה, בקבוק יין, כוסיות וכיבוד קל תוצרת בוריס ולודמילה. ברקע חוה אלברשטיין שרה "חד גדיא". תקופה לא פשוטה עוברת עלינו. גל של פיגועים מצד אחד וממשלה מקרטעת, שמנסה לשרוד בתנאים לא קלים. אירועים שהשפיעו כנראה על חלק מהדוברים במפגש.

מאיה – מנהלת משאבי אנוש, פתחה בהקראת השיר "אפיקומן" של המשורר נועם חורב. "כשהייתי קטן אף פעם לא מצאתי את האפיקומן", התחילה,... "שנדע להמשיך ולא נתייאש, נקווה לאיזה נס ואף פעם לא נפסיק באמת לחפש", המשיכה וציינה שהיא מאחלת גם ברמה האישית, גם לקיבוץ נחשון ולכל עם ישראל.

יאיר – יו"ר הקיבוץ, ציין שפסח זה חג של פריחה לבלוב, שגשוג, התחדשות, ואיחל לכולנו ברמה האישית וגם לקיבוץ נחשון שיתחדש, ילבלב, ישגשג ויפרח. לסיום הוא בירך ב"חודש רמדאן שקט ומוצלח".  

בני – מנהל הקהילה, הביע את שמחתו על כך שרבים הגיעו להרמת הכוסית, נראה לו שטוב שהאנשים שהגיעו הם האנשים שמובילים את הקיבוץ ולא רק חברי המזכירות. בני בדבריו שם את הדגש על החופש. לדבריו המציאות בארץ ובאוקראינה מראה עד כמה הדבר שביר ופגיע.

יורם – המנהל העסקי, הביא את "דבר התורה". הוא הקריא קטע שכתב מאיר שלו לעזר ויצמן, שהקריא בפרלמנט הגרמני לפני 25 שנה. " כל יהודי חייב בכל דור ודור לראות כאילו היה שם...". ( הקטע המלא בסוף).

בשלב זה הורמו כוסות היין ובברכת חג שמח גמעו הנוכחים את הנוזל לגרונם. הפעם היין לא היה משרידי יינות נחשון, ה"פושקין", כפי שזכינו ללגום שנים רבות. לסיום סיפרו חלק מהנוכחים על חוויות הקשורות בסדר הפסח שלהם. מוטקה, סיפר על סדר פסח שנערך בשנת 64 במחנה 80 בהשתתפות גרעין נחשון.

"היות והיינו גרעין של השומר הצעיר הוחלט במפקדת הבסיס שחיילים דתיים יצאו לחגוג את הסידר בביתם, ואילו חברי השומר הצעיר, שכנראה החג פחות משמעותי עבורם, יישארו לחגוג את החג בבסיס. אכן, מרבית חברי הגרעין התייצבו בשעה היעודה באולם הגדול של השק"ם. לאחר דברי הברכה של המג"ד, עברנו לשירה משירי החג, כשכלי האוכל משמשים ככלי הקשה, והצלחות והשולחנות כתופים. האווירה החמה והרעשנית חיפתה על קבוצה קטנה מחברי הגרעין, שהחליטה לממש את משמעות החג כחג החופש. הם יצאו דרך פירצה בגדר המחנה, ושמו פעמיהם לסדר הפסח בקיבוץ. באותן שנים קיבוץ גן שמואל, הקיבוץ הוותיק, אימץ את קיבוץ נחשון, הקיבוץ הצעיר, ושלח פלוגת ש.ש.ש ( שנת שרות שלישית), לעזור לקיבוץ הקטן על גבול ירדן, ונמצא בקשיים כלכליים. בן קבוצתם של השינשינים היה עזרא מרמלשטיין. סגן צעיר, שחתם קבע, והיה המ"מ של חברי הגרעין. עזרא החליט גם הוא לעשות את הסדר בקיבוץ נחשון, במקום שנמצאים בני קבוצתו. שעת הסדר הגיעה וחברי הגרעין שהגיעו לנחשון, שמו פעמיהם לעבר חדר האוכל, שבזמנו היה במקום בו היום נמצאת הקומונה, צריף גדול במושגים של הימים ההם. עם כניסתם לחדר האוכל הבחינו בדמות מוכרת לבושה בבגדי חג, דבר שגרם לליבם להחסיר פעימה. כשהבינו במי מדובר היה כבר מאוחר מדי לסגת. הם נכנסו לחדר האוכל והשתתפו יחד עם מפקדם בסדר. עזרא מצידו לא אמר דבר וגם כשחזר לבסיס התנהג כאילו הדברים לא קרו מעולם.

חובב בר – מנהל פעילות הגיל הרך בנחשון, בחור רציני וחביב שעושה את עבודתו במסירות וברצינות. בעוד שאצל רובנו החג הוא יום של תקווה וחגיגיות אצל חובב זה אחרת. הוא פתח וסיפר שלאחר שנים רבות הצליחו בשנת 2002 הוריו לכנס את כל ילדיהם, ארבעה במספר, לסדר הפסח. בשנים שקדמו, כל אחד חגג במקום אחר. במקביל לסדר בבית משפחת בר, בוצע ע"י מחבל, פיגוע במלון פארק בנתניה. עשרות חוגגים נהרגו ורבים נפצעו. האירוע גרם לזעזוע עמוק בכל הארץ. מדינת ישראל בתגובה יצאה למבצע "שומר החומות". הקרב בג‘נין השאיר את חותמו אצל רבים מאזרחי המדינה, בין אם היה להם חייל לוחם בחזית  ובין אם היו צמודים למקלטי הרדיו, שהפיקו גל שמועות על הרוגים רבים במהלך הקרב בג‘נין. היה זה יום קשה במיוחד ואכן השמועות שרחשו כל היום התממשו וחיילים רבים נהרגו בקרב שהתחולל במחנה הפליטים. בין ההרוגים היה דרור בר אחיו של חובב. הסדר של שנת 2002 היה היום האחרון בו פגש את אחיו דרור. בשביל חובב ליל הסדר כל שנה הפך ליום עצוב וכואב.

יורם ישרים – המנהל העסקי בנחשון הקריא קטע מתוך נאום של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן בפני הפרלמנט בגרמניה, לפני כ-25 שנים. נראה לי שהדברים האלה, שמאיר שלו כתב בעבור ויצמן, נותנים כוחות בימים של מציאות ביטחונית לא פשוטה, וגם מתאימים מאוד לליל הסדר המתקרב. וכך נאמר שם, לחברי הפרלמנט הגרמנים: 

"כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. 

רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי, מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם.

הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה‘ את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.

וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו". 

חג שמח !