הורי חמש התצפיתניות שנותרו בשבי החמאס החליטו לפרסם את הסרטון,  לקראת ישיבת קבנט המלחמה בתקווה שהדבר יביא לעיסקה....

הפנים המבועתות של הצעירות האלה הופכות את הבטן ומרסקות את הלב מדאגה. 5 תצפיתניות שנחטפו מופקרות בשבי החמאס כבר 229 ימים. אף אישה לא יכולה להמשיך לנשום מול האימה שלהן.

המשפחות שלהן, שחייהן גיהינום עלי אדמות, ביקשו שוב ושוב לא לפרסם את הסרטון המחריד של חטיפתן, אבל החליטו היום בצעד אמיץ ונואש לפרסם אותו כדי לעורר את האטומים שמסכלים כל ניסיון להציל אותן.

הערב מתכנס קבינט המלחמה במשרד רוה"מ בירושלים ואנחנו לא נאפשר להם להפקיר שוב: דורשות להחזיר את האחיות והאחים שלנו הביתה. עסקה מיד!!!

 לעדכונים: https://cli.re/Women.NOW

כדי שנוכל להמשיך במאבק הכואב והחשוב מכל דבר אחר, צריכות את התמיכה שלך ? https://cli.re/vYdPmA222

נחשון בוקר טוב!

עברנו לילה מותח ומפחיד בו גילינו שצה"ל לא פראייר, ושעדיין יש לנו כמה חברים באזור אך גם הותקפנו לראשונה מ 1,600 ק"מ בצורה מסיבית ביותר שלא נראתה בעבר, ויכלנו לה.
החשש המרכזי הוא שבעקבות תגובת צה"ל, אם תבוא, ישגר חיזבאללה טילים לעבר ישראל, יחד עם המשך מהלומות מול אירן.

האופציה של חיזבאללה מסוכנת בעיקר עקב זמן התגובה הקצר שהיא משאירה בידנו ולכן אני ממליץ לכל אחד לנצל את הזמן ולתרגל הגעה למרחב המוגן שלו, עכשיו כשאין לחץ או סכנה.

הישארו עירניים וקשובים להנחיות מערכת הביטחון ואנו בצח"י נמשיך בדריכות ובמתן המענים.

הלילה שעברנו יכול בהחלט להציף חששות, פחדים ושאלות אצל כולנו ואצל הילדים בפרט.
שבו עימם, תעבדו את החוויה המשותפת, תקרינו בטחון ואמונה ביכולותינו ובכוח של קהילתנו.

צוות הרווחה של צח"י עומד לרשותכם בכל עת, צורך או שאלה (נעמי, יפעת וטליה).

נמשיך לעדכן ככל שיידרש.

יום שקט לכולנו !

ב-7/10 גם קיבוץ נחשון, כמו רבים אחרים, נרתם למאמץ המלחמתי. 

בסדיר היו לנו 5 לוחמים - 4 בנח״ל ואחד בשריון.
אף אמא שגייסה לפני שנתיים את הילד שלה, לא דמיינה את היום הזה. 
שהילד שהיתה כל כך גאה בו על מסלול הלחימה שבחר, יצטרך באמת ללחום.

במילואים היו לנו 8 חבר׳ה צעירים. 
חלקם לא מזמן השתחררו. 
אחרים הפסיקו את הטיול הגדול והגיעו להתייצב.
ואפילו שתי חיילות גוייסו. אחת מהן עדין במילואים.
וגם עוד שניים אחרים. 
האחרים משתחררים לאט לאט וחוזרים הביתה עד הצו הבא.

לצד הצעירים שלנו גוייסו גם 10 אבות.
רובם קצינים. 
שבחרו בתחילת דרכם הצבאית לתת מעצמם קצת יותר וממשיכים עד היום.
השאירו בבית ילדים ונשים אמיצות. וגם הם ברובם כבר בבית. 
או לפחות לקראת סיום.
בתקווה שעד סוף החודש - האחרון שבהם ישוב גם הוא הביתה.

ובל נשכח את ה׳צבא׳ המקומי. כ-10 מילואימניקים שכבר מזמן הוצאו מהסד״ק הצבאי התגייסו בתוכנית ׳בני המקום׳. עלו על המדים, חתמו על נשק ושמרו על הבית בבית.

ואנחנו שנותרנו מאחור השתדלו לחזק את ידי המשפחות. את ההורים והאמהות. לתמוך ולהמתיק.

אבל בעיקר היינו גאים. 

גאים בחיילים שלנו - הצעירים כמו המבוגרים.

בהחלט קהילה שמרגש להיות שייך לה.

ביום רביעי 15/11 אירחנו ב"ארן" ובקיבוץ נחשון,  מפגש של מנהלי מפעלי התעשיה הקיבוצית בעוטף עזה.
במפגש השתתפו 25 מנכ"לים ויושבי ראש של התעשיה מהעוטף.
מרבית המפעלים כבר חזרו לעבוד ולתפקד בזמן שהקהילות עדיין מפוזרות ברחבי הארץ.

החלק הראשון של המפגש הוקדש לשיחה עם הפסיכולוגית איילת שמואלי ממרכז החוסן הבינלאומי ובו דובר על איך מתנהלים ומנהיגים קהילות בתוך טראומה אישית ולאומית כפי שכולנו עברנו. בשיחה החשובה שהתקיימה עלה מאד חזק מקומם של המפעלים בתוך הקהילות כעוגן מרכזי וכגורם משמעותי  לחזרה לנורמליות וסיבה לחזרה מהירה לישובים.

בחלק השני של המפגש הופיע אלוף עמוס ידלין ושיתף את נקודת מבטו על האירועים,  לאן המלחמה לדעתו הולכת, על המו"מ לשחרור החטופים ואיך תראה המציאות בשנים הבאות.

האירוע אורגן ע"י איגוד התעשיה הקיבוצית. 

תודה גדולה לאריאל מנהל הקהילה שלנו שתמך  ועזר, לשפים ירון אורלב ובר קוך שהכינו מטעמים לאורחים, ליינן יוסי ברק שהשקה את המשתתפים וללילך סעדה ולצוות מארן שעזר בהכנת המקום ובדאגה לאורחים שלנו מהדרום.

קהילת נחשון היקרה,

לא להאמין שעבר כבר חודש מאז שחיינו השתנו לבלי הכר. זאת גם הזדמנות לעצור רגע ולהתבונןעל עצמנו. להיזכר כמה כוחות יש לנו יחד כקהילה.

עוד בשישי בערב לפני השבת השחורה ישבנו יחד סביב המדורה ושרנו בשמחה ובאהבה. כמה אור יצא מהמדורה הזאת, ולא רק מהאש עצמה. איזו תחושה טובה וחמימה של אחדות הייתה בטיול שהנוער והילדים משחקים יחד, המבוגרים שרים, וכולם אוכלים מטעמים משובחים שהובאו מהבית. ייחודיות של קהילה.

ובפתחו של נחל, עומדים כולנו בשטח פתוח ולפתע אזעקה, מטח ונפילה אחת קרובה מידי שהיממה אותנו. ומאותו רגע כמו קוראים אחד את השני, מאוחדים, ילדים וגדולים עוזרים אחד לשנייה. מוציאים מעצמנו את כל היכולות ומגלים את החוסן הקהילתי שלנו.

חוסן קהילתי שמהר מאוד בא לידי ביטוי גם שחזרנו מהטיול, שבנו למקומנו הבטוח בקיבוץ, ומיד - כמו מובן מאליו אך לא מובן מאליו בכלל - המטפלות מתאגדות ונותנות מענה למי שצריך, הנוער מתגייס לעזור עם ילדי המילואימניקים ובעוד משימות רבות, החינוך נרתם לייצר מפגשים שיחזיקו את הילדים ולאט לאט עוד יוזמות בקהילה שנותנות אוויר לנשימה.

כוחנו באחדותנו - כבר לא סתם סיסמא כי אם חיינו.

אני רוצה להודות לכל אחד ואחת בקהילה, על התמיכה הרחבה, על החיוך והמבט,
האוכל הטעים, האירוח והשאלה הקבועה - מה שלומך? (אפילו שלא תמיד קל לענות
עליה), על הדאגה לילדים, לאורן ולכל המשפחה.

תודה שאנחנו יחד.
אני מרגישה עטופה ומוגנת בזכותכם.
בזכות כל זה גם אני מצליחה להתרומם, לעבוד עם הילדים והקהילה ולתת חזרה.
כולם אומרים שזה יקח זמן ונשמור על הכוחות שלנו. אבל עם כל הזמן שיקח, כל עוד נשמר את האחדות הזאת, את הדאגה העמוקה לכל מי שחי/ה פה - אנחנו ננצח, נחזיר את האמון באנשים ונעשה שעוד יהיה פה טוב.

מי ייתן וכל החטופים יחזרו בשלום.
שחיילנו בסדיר, קבע ומילואים ישובו אלינו בריאים ושלמים.
שנהיה מוכנים לכל תרחיש ולעולם לא נזדקק לזה.
שנדע ימים טובים בהם נוכל לשבת סביב האש הטובה, לשיר יחד, להרגיש בטוחים ולהנות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע לנו.

בהערכה ואהבה גדולה!

הילה פוקס בר

לאחרונה יצאתי לחופשה מהפייס, התגובות היו קשות מנשוא. 

אבל בשבועיים האחרונים מגלה כל יום את ארץ ישראל היפה. 

ואם אפשר להפיץ טוב ולפזר עיגולים של שמחה - אז למה לא. 

עסוקה כל היום ביוזמות שונות של נתינה. 

הצורך רב והעיסוק מביא מזור. 

כל זה לא יכל לקרות בלי רבים וטובים

ראשית - ארגון אחים לנשק שאליו הבאנו תרומות רבות ועם הנוער הגענו גם למיין, לארוז ולהעמיס. 

שנית נטע פרץ מנהלת צפית שנותרה כמעט לבד במושב שהפך להיות בסיס ובעזרתה הצלחנו להאכיל מאות חיילים בכריכים ואוכל חם. 

בהמשך רוצה להודות לאולמי לארה ולערן שתרמו 300 מנות אוכל חם ברוחב לב. 

אחריהם יוחננוף, תומר המנהל וליאור שיר שעזרו לנו וגם משם יצאו מאות מנות חמות לחיילים. אם לא אלפים. היום פינקנו פלוגה שחייל שלנו הרס״פ שלה. 

האלוף ניר פרידמן מי-hidden valley שעבודתו בענף התיירות נגדעה והוא מעמיד עצמו לכל משימת שינוע בכל רחבי הארץ. 

ואחרונים חביבים תושבי קיבוץ נחשון. 

הקהילה הכי נפלאה שיש. 

שמילאה רכבים בציוד שהגיע לאקספו. 

שתרמה ברוחב לב לחבילות לחיילים שלנו בסדיר, בקבע ובמילואים. 

שמחבקת חיבוק עדין את נשות המילואימניקים. 

לנוער הנפלא שנרתם לכל משימה. 

ולגיוס הכספים מהקהילה והקיבוץ שבעזרתם אנחנו מצליחים להיות כח תומך בחזית. 

אשרי שזכיתי להיות חלק מקהילה כזו. 

לילך סעדה: 

בימים קשים אלו, גם אנחנו ב"ארן" לוקחים חלק במלחמה הקשה ועוזרים בכל מה שניתן מבחינת הייצור ובכלל. אני רוצה לשתף אתכם בהודעה שליאור מור שלח לכל עובדי ארן

ליאור מור:

עובדי ארן היקרים,

אני שמח לשתף אתכם במייל תודה שקיבלנו היום מלקוח של מוצר טכנולוגי מסוים שהזמין בדחיפות וקיבל את המוצר בתוך ימים בודדים.

זה אחד מתוך מספר פרויקטים בעלי חשיבות ביטחונית / לאומית שאנחנו מבצעים בימים אלו עם חברות שונות שקשורות לכוחות הביטחון והעורף האזרחי בקשר עם מצב המלחמה בו אנו נמצאים.

אנחנו ב"ארן" תיעדפנו את הפרויקטים האלו בחשיבות עליונה ללא קשר להיקף או גודל הפרויקט והם מבוצעים אצלינו במהירות שיא ולפני כל דבר אחר.
 
תודה לכם עובדינו היקרים על ההתגייסות, האחריות והעבודה הקשה. 

זיכרו שרק ביחד ננצח!

בברכה ושנראה ימים שקטים בהקדם.

ליאור.

הנה מכתב התודה שקיבלה הדס:
 
הדס,
תודה על המאמצים שהשקעתם בקידום ההזמנה שלנו. זה לא מובן מאליו בפעילות קטנה מעין זאת עבורכם ובמיוחד בימים מורכבים אלה  ותמיד תמיד תוך כדי חיוך שהופך עבודה שגרתית לחוויה נעימה .

תודה על הסיור היום – יש לכם מפעל מרשים בפעילותו הכללית ובתרומתו לביטחון המדינה ובעיקר אנשים שיצא לי להכיר את חלקם - ממש גאווה ישראלית !

אשמח לארח אתכם אצלנו במפעל  בימים נוחים ושקטים יותר  מאלה – שיגיעו בקרוב  אמן !.

בברכה
ראובן
פוליקרט טכנולוגיות בע"מ

לילך:

אז גם אנחנו בארן נרתמנו להיום להכנת 500 לחמניות למשפחות באשקלון מרותקות בית, עם ילדים נכים או כאלה שלא יכולים להתפנות מכל סיבה שהיא, גאה להיות ארנית בימים אלו, נמשיך לעשות למען הקהילה !

18.10.23
מלחמה.

אני כותבת כי אני מפחדת.

אני מפחדת על ענת, אמאל׳ה.
אני מפחדת על אייזי, ניצול שואת צוק איתן, שמשלם את מחירה היום ובגדול.
אני מפחדת על נור הקטן. ילד בן חמש וחצי, תמים, מתיקות מכמירת לב. שלמד מאימו לומר מריבה, ולא ידע כי מלחמה.
אני מפחדת על דור ניצולי שואת השבת השחורה 23.

ולכן, ורק לכן, אני כותבת בשעת לילה מאוחרת זו (כעת שלוש),
שקומו תועי מדבר וצאו אל השממה.
תראו, תראו, מובילים אותנו לתוך הבוץ של עזה. הבוץ של לבנון יראה קטן לעומתה.
אוי. אני נשמעת לעצמי כמו נביאה בפתח.
זה נורא. אם הגעתי לדרגת מטיפה. אבוי לי.
אני מפחדת.
תהרגו בחמס. תחסלו בחמס. תמחקו אותם מעל פני האדמה. תנקמו. תהרסו.
הלוואי וימותו כל חלאות האדם האלה.
הלוואי שימחקו מעל פני האדמה.
הלוואי ולא היו הורגים, רוצחים, משספים, אונסים, שורפים, בוזזים גוף ונפש.
הלוואי.
אבל הם ימותו. והרעיון החמסי יגבר.
הם יהיו שאידים. והרעיון החמסי יושרש היטב בלב אנשים פונדמנטליסטים ארורים שכמותם.
הם ימותו והיבלית תצמח מתוכם. תעלה ותגבה. ויקומו קיצוניים מהם. ויאמרו
רק אנחנו.
ומיקי, אתה הולך לכבוש את עזה, אין חמלה.
אתה נכנס לאלפי מתים.
אתה ״תנקה״ את פני השטח.
ותהייה כמוהם.
קיצוני, פנאט, להרוג בהם, אין חמלה.
תהייה כמוהם. ותיטבע בצואה של עזה. ותחנק יחד איתם.
אולי טעינו בהינתקות.
אולי היינו צריכים להשאיר את הפנאטים שלנו שילחמו בפנאטים שלהם, ויהרגו זה בזה.
ויהוו החיץ ביני ובינם.
אבל אין מצב. המוגלה שלהם מזהמת את מי השתיה שלי.
ונמות זה בזה.

עד –
עבור דור
ויקומו ארבע אימהות, ויזעקו על פרי ביטנם, וימשו אותנו מעזה,
והנה אוסלו.
כן. ככה זה נשמע. לא מלחמה של יום אחד. לא של ששת. לא של חודשים. אומרים לנו של שנים.
ככה זה נראה.
ולא למדת כלום מלבנון?

אוי ענת, אוי אייזי, אוי מיקי, ואוי לנור.
ואני מפחדת.

אולי כעת אצליח להירדם.