קהילה
תמונת השבוע
לתמונות הקודמות
כניסה לחברים
חדש באתר
כיצד נרשמים לאתר?
רוצה לקרוא פרוטוקול של שיחת הקיבוץ האחרונה? אבל אין לך סיסמא? צפה בסרטון ולמד כיצד להירשם לאתר.
מהפכה בשידור חי
מפגש עם שתי מטפלות, גנית נאור ושחר שדה, שבעברן רזומה של טיפול טלאים שהניפו את נס המרד והביאו להפסקת השיבוץ בשבת ובערבי שישי בבתי הילדים....
סליחות - איריס ישראלי
ערב יום כיפור במועדון עם איריס ישראלי...
מסיבת ראש השנה תש"פ
פתיחת אירועי שנת ה-70 לקיבוץ נחשון ו...
האם את/ה בעד תקציב כולל ?
סרט מדהים על סוגיה שהעסיקה את חברי נחשון לפני שנים רבות...
אלף כבאים
למסיבת שבועות הוזמנו חברי קיבוץ הראל שקיבוצם עלה בלהבות. במהלך הערב הם ביצעו קטע בלתי נשכח שגרם למרבית הקהל לקום על רגליו ולהצטרף בשירה ובריקוד...
חג שבועות 6/19
סרטו של סיריל הירש...
סרטוני יום העצמאות
סרטנים משנים עברו...
ליל הסדר 2019 בנחשון
השנה לאחר הפסקה של שנים רבות חזרנו לסדר הקיבוצי בחדר האוכל, וכל זאת הודות לקבוצה קטנה שסחפה אחריה כמעט קיבוץ שלם...
סרטונים קצרים 1
פתיחת בית גיל הזהב, הצצה לפעילות בחדר הקרמיקה ועוד
סרטוני פורים
קצת באיחור, שנה מעוברת, ופורים כבר בשבוע הבא...
היום הראשון של ג‘אן בנחשון
נפלאות דרכי הגורל, כיצד הגיע ג‘אן בצירוף מקרים מדהים לנחשון ועוד...
חוזרים לפשוש
לאחר שנים רבות שופץ אחד מראשוני בתי הילדים בנחשון - פשוש. לצורך השיפוץ, הועברו התינוקות למבנה שבו היה מדיקו והפשושים עלו לבית התינוקות. עתה עם סיום השיפוץ, כולם חזרו לביתם....
מאור וצוות הנוי נוטעים עץ בט"ו בשבט
בחלקה הסמוכה למרפאה, נטע מאור המצטרף מדי פעם לצוות הנוי, עץ כשהצוות הכולל את אסף, דרור, עלי ושבח מסיע בידו.
רוביניו מחפש את האוטו שהזמין
לזכר ימים עברו, פעם כשעוד לא היה לכל אחד מאתנו רכב, היינו מזמינים רכב בעזרת סידור רכב. תחילה סידור על דף שהיה תלוי בחדר האוכל ובהמשך במחשב...בסרט מסופר סיפורו של רוביניו שהזמין רכב ומה שקרה לו....
מלקטים וסועדים
בשבת שטופת שמש בחודש ינואר שנת 2019 יצאו המוני קיבוץ נחשון ללקט צמחים הגדלים לתפארת ממש ליד הקיבוץ והתוצאה לפניכם...
בזמן האחרון
סלים מבגדים משומשים, גשם בנחשון ועוד...
סרטי ט"ו בשבט
מיחזור בנחשון
ועדת סביבה משדרגת את מערך המיחזור בנחשון....
ניר עלי
ניר בן קיבוץ נחשון, הילד הראשון של הקיבוץ, מספר על ילדותו בקיבוץ...
גיורא אלדר
סיפורו המרתק של גיורא, בנם של אביטל ויוסי ז"ל.
טיול הוותיקים 2018
פגישה עם פול במנזר, אנדרטת אלכסנדרוני ועוד...
זריעת החיטה נובמבר 2018
הגשם כבר מטפטף והפלחים ממהרים לזרוע את החיטה....
אוקטובר 2018
הריסת הנשקייה, זיכרונות על משק הילדים, עשיית הפיצות ועוד...
היום הראשון שלי בנחשון
סיפוריהם של חברים על היום הראשון שלהם בנחשון...
מרוץ תנ"ך תש"ח
בכל שנה בתקופה זאת נערך בשדות נחשון וברחבי המועצה מרוץ תנ"ך תש"ח...
טיול קיבוץ 2018
טיול לדרום בהשתתפות מעל ל 200 חברים וילדים....
מחנה לטרון ופריצת הדרך לירושלים
פוגל על רקע עמדת הכניסה למחנה לטרון ב מספר על המחנה ובהמשך על פריצת הדרך לירושלים...
מאגר נחשון 8/18
לאחר שנים רבות של השקיית שדות נחשון בשטחים ליד כפר מנחם הקרויים "משקי ההר", עבר השנה המאגר שיפוץ והגדלה. יונתן המנהל העסקי מספר על המאגר ועל דברים נוספים.
אהל ראשונים
חנוכת אתר "אהל הראשונים" בנחשון
פליליסט של סרטי שושנה
אוסף של סרטים שיצרה וערכה שושנה לב במשך השנים...
ניר שחם ויקב שורק
בפאתי חצר הקיבוץ שוכן לו יקב שורק. יחודו של יקב זה הוא בהיותו בי"ס לעשיית יין. ניר מספר על היקב וקצת על עצמו...
חוטמית זיפנית
באחד העיתונים פורסם שנרשם שיא גינס לחוטמנית בגובה של 4.55 מטר. האם החוטמנית של גילה תשבור את השיא?
סל במקום שקית
כיצד מתגברים על האסון שמביאות לנו שקיות הניילון השקופות בחנויות המזון? רעיון מדהים קרם עור וגידים בקיבוץ נחשון. אודיה אלון הביאה את הרעיון וצוות "הקומונה" את חומר הגלם. בגדים ישנים הפכו לשקיות וניתנו לכל דורש.
מיחזור בנחשון
ביום שישי 4/1/19 נערך בנחשון אירוע השקת "פרויקט המיחזור" בעמדת-האשפה מתחת למגרש הכדורגל, וזאת בחסות וועדת סביבה.
הללויה למשה לב
משה לב, בצד ימין בשורה העליונה ומקהלת קולגיום מתל אביב יחד עם תזמורת ברוקדה והמנצח מוסטנן מאסטוניה מבצעים את הקטע "הללויה".
חנוכה - 2018
חג שמח ! לכל בית נחשון
הריסת מחסן הנשק
לאחר שהגבול נדד מזרחה, הוחלט אי שם שאין צורך יותר בנשקיה. כלי הנשק הוחזרו למשמר הגבול, והמבנה רוב הזמן עמד ריק. עם שיוך הבתים לחברים התברר שהמבנה נמצא בשטח משויך וגורלו נחרץ. למקום הגיע טרקטורון, ותוך מספר שעות הפך המבנה לגל חורבות.
קהילההיו בנחשוןגורן טלי
יעקב גידל את כולנו

בלדה למגרש
תרנגולי נחשון על רקע המגרש


מכתב פרידה מהתום, והילדות של הקיבוץ השיתופי. דרך נקודת המבט של משחק הכדורגל בימי שישי בצהריים. כתבה על רומנטיקה, אהבה, וכדורגל.

לגדול בקיבוץ המשתנה של שנות ה80 וה90 לא היה משחק ילדים. בין אם הייתה זו הלינה המשותפת שהפרידה אימהות עובדות וילדיהן או המעבר ללינה בבית ההורים שגרמה לבעיה חדשה של צפיפות בדירות החדר {שלא תוכננו למרחקים ארוכים}. אחי הגדול לא ישכח את הלילות שהוא חלק עם המקרר הישן {היום הוא גר בתל אביב. מה ההבדל?}. הטכנולוגיה של ימינו לא הייתה קיימת, לכן חיי החברה של נער מתבגר נשארו עמוק בתוך חברת הילדים המקומית.

מסורות רבות התפתחו לאורך חיו של הרעיון הקיבוצי. מסורות ערכיות כמו: טקסים של מעבר בין כיתות או קבלה לתנועה, חדר האוכל המשותף שעזר לייצר אחדות, ולכידות, היו גם גאווה בחקלאות, וערבות הדדית, וגם מסורות פחות ערכיות כמו: פריצה לגני הילדים לפת שחרית בלילה של חוסר מעש, או יציאה לתורנות עם השומר לילה שגם הן היו מנת חלקו של המתבגר. על מסיבות הקיבוץ שכמותן לא יהיו יותר, המתנדבות, מפקדי אש, האכלת ילדים חוצפנים בדשא { אחח הטעם!} , אין צורך להרחיב במילים כדי לקבל את גלי הנוסטלגיה, והגעגועים.

השינויים שחלו בקיבוץ עוררו , ועוד יעוררו חילוקי דעות רבים. חלק מאשימים את הפרזיטים , חלק מאשימים משברים כלכלים למיניהם, לחלק פשוט לא הזיז. נכון לשנת 2012 מירב המסורות שצוינו אינן עוד. חברות הילדים נהפכו למתנ"סים עירוניים, המושג "חינוך קיבוצי" נשאר רק כדי לשכנע את בוניי ההרחבות למיניהן לשולח את ילדיהם לגו המקומי. המתנדבות עזבו, חדר האוכל הפך למסעדה נמוכת דרג, או לחליפין לפיל לבן במרכז הקיבוץ. שומר הלילה הוא עובד קבלן, או מנהל האקונומיה שירד מרום תפקידו , הילדים עדין חצופים אך חרדת המבוגרים פרחה לה ואין מי שיגרום להם להפסיק לשיר את "שיר הקרמבו", בשדות הקיבוץ עובדים תאילנדים, השכר מחולק לכול חבר בנפרד ועל פי עבודתו. מכול הרשימה המכובדת רק מסורת אחת שרדה את שינוי הזמן . בכול קיבוץ מופרט או משותף, בשעה 16:00 יפגשו כולם, מבוגרים וצעירים, חיילים, ותלמידי תיכון ,במגרש הכדורגל.



רק אני והמגרש שלי
מסורת האכלת דשא

אני זוכר את היום הראשון בו הורשתי לשחק בחברת המבוגרים. חודשים רבים לפני כבר הייתי מגיע לבוש ומוכן בתקווה לקבל את הזימון המיוחל .כשזה קרה לראשונה, תקף אותי חוסר בטחון, רק לא לעשות בושות, כדי שנוכל להראות את הפנים שלנו במגרש גם בשבוע הבא. מאותו היום ועד לימינו אנו אני נושא עייני ליום השישי, אז בסיום המשחק הייתי מנתח עם עצמי את הביצועים, ועושה סטטיסטיקות, היום אני שמח לסיים את המשחק בחתיכה אחת

מגרש הכדורגל בקיבוץ נחשון ממוקם בקצה הישוב. צמוד לחדרי הצעירים. בשעה 15:30לערך הייתה מתחילה תנועה ערה בין המרפסות המשותפות. חיילים ששבו לסוף שבוע בבית חלצו נעלי צבא ונעלו נעלי פקקים שעברו בירושה מספר דורות אחורה , אלו שהשתחררו ועבדו בענפי הקיבוץ חלצו נעלי עבודה ומכנסי דגמ"ח מטונפים ועלו על ביגוד ספורטיבי . קבוצות קבוצות של צעירים צעדו אל המגרש , הילדים הצעירים שעוד לא הורשו לשחק, היו עולים לסלעים המשקיפים על המגרש לתפוס מקום ביציע המאולתר . הכדורגל ביום שישי היה מעל הכול מפגש חברתי חוצה שכבות, אך הוא היה גם מקום להתעדכן, ולשמוע סיפורי גבורה מהצבא, או לבכות על ההסתדרות ששוב דופקת את הפועל , בדרך גם היה משחק: נכבשו שערים, היו טובים יותר, וטובים פחות. נפצענו, שמחנו כעסנו, אך בסוף תמיד סימנו מרוצים עם כוס משקה קר באותן המרפסות.

השנים חלפו מהר . התגייסתי ,השתחררתי, טסתי לשנה בארה"ב, חזרתי, עברתי לקיבוץ אחר {גבעת ברנר} . את המעבר לקיבוץ שבו נולדה בת זוגתי עשיתי בכדי לשמור על האווירה הקיבוצית בלי לנבור במשקעי העבר, ואנשים שעוד זוכרים אותי בתור: החייל שעלה להרביץ לאחראי רכב, כי הוא סגר לו את הכפתור להתנעת הרכבים, רציתי דף חלק במקום שהוא כמו הקיבוץ שלי אבל הוא לא הקיבוץ שלי ,אך ישנה מסורת אחת ששמרתי לעצמי גם לאחר המעבר. כדורגל בשישי. לארוחת הערב אצל הורי הייתי מגיע פעם בשבועיים אבל למשחק הכדורגל הייתי מגיע כול שבוע.



העץ הנדיב
טורניר לזכרו של דרור אלעד

ההפרטה בקיבוץ הייתה שינוי בתפיסת העולם הקיבוצית . מחברה שבה "כול אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" לחברה של " כול אחד על פי כיסו וחבורתו" . האידיאולוגיה הקיבוצית הפכה מכזאת שמוכוונת לעתיד וחינוך , לכזאת שמונעת מרווח כלכלי וכדאיות. צעירים רבים עזבו את הקיבוץ {שכן אותם חדרי צעירים הושכרו לתושבי חוץ}. חיי החברה הענפים הלכו כלא היו .צעירים רבים מקיבוצים רבים עוד מנסים להרים קול מחאה ולקבל מעט זכויות בחזרה אך הם נלחמים בתחנות רוח. גלגלי הענק של הקפיטליזם החזרי דרסו בדרכיהם כול חלקה טובה, והשאירו את הקיבוץ בעיצומו של תהליך פירוק סופי שבסופו חלק ירוויחו {במישור הכלכלי} וכולם מפסידים { במישור החברתי}בחברה הקפיטליסטית החדשה אין מקום יותר למסורת. החברה החדשה היא כזאת שיש בה שורות תחתונות, והמשמעות של תחזוקת מגרש כדורגל בקיבוץ היא משמעות כלכלית וככזו לא מותירה סיכויי הישרדות גבוהים לאותו מגרש מיתולוגי. מגרש הכדורגל בקיבוץ מיועד לבניה של "בנים ממשיכים". נדל"ן במקום כדורגל , בטון במקום מסורת.



סוף דומה למגרש ולעץ
טורניר לזכרו של דרור אלעד

בדברים אלה אין בכדי לנסות לשנות את רוע הגזרה. ברורה לי העובדה שמשנתקבלה ההחלטה אלו הם המהלכים המתבקשים. כול שנותר לי הוא להתרפק במעט על אותם ימים. ימים שהמגרש קיבל את מלוא צומת ליבם של העובדים ב"נוי"{גינון}, ולא נשאר להצהיב בשמש הקופחת מחוסר כדאיות לתת לו מים. ימים בהם רוח החיים בקיבוץ הייתה חשובה יותר מבית ומרפסת.

אני נזכר בליגות האזוריות בהן שיחקנו והיינו לכוכבים מקומיים, אני מנסה לשחזר גולים יפים שכבשתי , או שכבשו אחרים אני זוכר איך היו מסמנים את המגרש בסיד לפני עוד טורניר לזכרו של "דרור אלעד" שהיה במה לדו שיח עם המושבים הערבים באזור, אני זוכר את משחק הראווה נגד הזרים של הפועל תל אביב { ירוסלב באקו, דמיאן לוקאשיק} אני זוכר את היום שהביאו את הספסלים "מאושיסקין" שישמשו לנו משענות בעוד אנו מחכים לסיומו של עוד משחק. שורות אלה קצרות מכדי להכיל את הזיכרונות כולם

בדרכי לקיבוץ אחת לשבועיים, אני עובר ליד המגרש. אני זורק את מבטי הצידה מבעד לחלון המכונית, ורואה אותו שוכב שם. צהוב מוזנח ,ובודד. אני לא יכול שלא להיזכר בספר הילדים המפורסם "העץ הנדיב" , אני חוזר לאותו רגע עצוב שבו לעץ לא נותר דבר לתת לנער שהלך והתבגר. כול שנותר לעץ לתת היה גזעו שהפך מושב לגופו המזדקן של הנער. כמו העץ כך גם המגרש שלנו , הוא נתן לנו את מרחביו לשחק עליהם ,סיפק לנו מקום מפגש, ספג את עצבינו, ראה אותנו ברגעינו היפים, והפחות יפים. מעולם הוא לא ביקש מאומה בתמורה ,רק את צעדי נעלינו , ולבסוף כשלא היה בו עוד צורך הוא מוקרב לטובת חלקת נדל"ן, כדי שיהיה לנו היכן להניח את גופנו ההולך ו



תם לו עידן.

את הגול האחרון שכבשתי במגרש אינני זוכר. לו הייתי יודע שהוא יהיה האחרון הייתי מציין אותו בצורה אמוציונאלית בהרבה. תקראו לי רומנטיקן, אבל אני מתקשה לדמיין עולם שבו הכדור לא עף לאורוות החמורים, או לקקטוסים מאחורי המגרש. עצוב לי לחשוב שיותר לא נוציא משלחות חיפוש רחבות היקף בעקבות כדור שעף לשיחים או לגג של גן הילדים. חלון הספרייה הוא היחיד שנושם לרווחה היות והאיום האווירי הוסר מעליו. המשפט "התקפה אחרונה" לא יאמר יותר בקול תרועה לאחר 10 דקות משחק נטו, וגם לא נסיים שיחת טלפון ב: "נתראה בכדורגל בשישי", 

מגרש יקר שלי. אני רוצה להגיד לך: "תודה". אינני יודע מה ילד יום, וכמה זמן עוד תוסיף לעמוד שם ריק ויתום עד אשר יבואו המשאיות ויקימו עליך בית , אך חשוב לי שתדע שבלבי שמור לך מקום של כבוד. אני מבטיח לך מגרש יקר, שהילדים שלי ידעו שהיכן שעכשיו עומד בית , היה פעם מגרש שצייר את נוף ילדותינו, בנוסף אני מבטיח להמשיך את המסורת של עשיית ספורט ביום שישי בכול מקום אשר אלך, וזאת כדי לזכור שפעם חייתי במקום שבו אנשים נפגשו על המגרש , ולא בועדות קבלה לשכונות הרחבה. אולי יום יבוא וסערת השינוי תעבור, ויקימו אותך מחדש במיקום אחר, ואז נחזיר עטרה ליושנה ונשוב למקורות. עד אז מגרש יקר תמשיך לסמל עבורי את כול הדברים היפים שהכרתי בילדותי היפה בקיבוץ.



חזרה למעלה הדפסה שלח למייל הוסף למועדפים הפוך לדף הבית