קהילה
תמונת השבוע
לתמונות הקודמות
כניסה לחברים
חדש באתר
כיצד נרשמים לאתר?
רוצה לקרוא פרוטוקול של שיחת הקיבוץ האחרונה? אבל אין לך סיסמא? צפה בסרטון ולמד כיצד להירשם לאתר.
מהפכה בשידור חי
מפגש עם שתי מטפלות, גנית נאור ושחר שדה, שבעברן רזומה של טיפול טלאים שהניפו את נס המרד והביאו להפסקת השיבוץ בשבת ובערבי שישי בבתי הילדים....
סליחות - איריס ישראלי
ערב יום כיפור במועדון עם איריס ישראלי...
מסיבת ראש השנה תש"פ
פתיחת אירועי שנת ה-70 לקיבוץ נחשון ו...
האם את/ה בעד תקציב כולל ?
סרט מדהים על סוגיה שהעסיקה את חברי נחשון לפני שנים רבות...
אלף כבאים
למסיבת שבועות הוזמנו חברי קיבוץ הראל שקיבוצם עלה בלהבות. במהלך הערב הם ביצעו קטע בלתי נשכח שגרם למרבית הקהל לקום על רגליו ולהצטרף בשירה ובריקוד...
חג שבועות 6/19
סרטו של סיריל הירש...
סרטוני יום העצמאות
סרטנים משנים עברו...
ליל הסדר 2019 בנחשון
השנה לאחר הפסקה של שנים רבות חזרנו לסדר הקיבוצי בחדר האוכל, וכל זאת הודות לקבוצה קטנה שסחפה אחריה כמעט קיבוץ שלם...
סרטונים קצרים 1
פתיחת בית גיל הזהב, הצצה לפעילות בחדר הקרמיקה ועוד
סרטוני פורים
קצת באיחור, שנה מעוברת, ופורים כבר בשבוע הבא...
היום הראשון של ג‘אן בנחשון
נפלאות דרכי הגורל, כיצד הגיע ג‘אן בצירוף מקרים מדהים לנחשון ועוד...
חוזרים לפשוש
לאחר שנים רבות שופץ אחד מראשוני בתי הילדים בנחשון - פשוש. לצורך השיפוץ, הועברו התינוקות למבנה שבו היה מדיקו והפשושים עלו לבית התינוקות. עתה עם סיום השיפוץ, כולם חזרו לביתם....
מאור וצוות הנוי נוטעים עץ בט"ו בשבט
בחלקה הסמוכה למרפאה, נטע מאור המצטרף מדי פעם לצוות הנוי, עץ כשהצוות הכולל את אסף, דרור, עלי ושבח מסיע בידו.
רוביניו מחפש את האוטו שהזמין
לזכר ימים עברו, פעם כשעוד לא היה לכל אחד מאתנו רכב, היינו מזמינים רכב בעזרת סידור רכב. תחילה סידור על דף שהיה תלוי בחדר האוכל ובהמשך במחשב...בסרט מסופר סיפורו של רוביניו שהזמין רכב ומה שקרה לו....
מלקטים וסועדים
בשבת שטופת שמש בחודש ינואר שנת 2019 יצאו המוני קיבוץ נחשון ללקט צמחים הגדלים לתפארת ממש ליד הקיבוץ והתוצאה לפניכם...
בזמן האחרון
סלים מבגדים משומשים, גשם בנחשון ועוד...
סרטי ט"ו בשבט
מיחזור בנחשון
ועדת סביבה משדרגת את מערך המיחזור בנחשון....
ניר עלי
ניר בן קיבוץ נחשון, הילד הראשון של הקיבוץ, מספר על ילדותו בקיבוץ...
גיורא אלדר
סיפורו המרתק של גיורא, בנם של אביטל ויוסי ז"ל.
טיול הוותיקים 2018
פגישה עם פול במנזר, אנדרטת אלכסנדרוני ועוד...
זריעת החיטה נובמבר 2018
הגשם כבר מטפטף והפלחים ממהרים לזרוע את החיטה....
אוקטובר 2018
הריסת הנשקייה, זיכרונות על משק הילדים, עשיית הפיצות ועוד...
היום הראשון שלי בנחשון
סיפוריהם של חברים על היום הראשון שלהם בנחשון...
מרוץ תנ"ך תש"ח
בכל שנה בתקופה זאת נערך בשדות נחשון וברחבי המועצה מרוץ תנ"ך תש"ח...
טיול קיבוץ 2018
טיול לדרום בהשתתפות מעל ל 200 חברים וילדים....
מחנה לטרון ופריצת הדרך לירושלים
פוגל על רקע עמדת הכניסה למחנה לטרון ב מספר על המחנה ובהמשך על פריצת הדרך לירושלים...
מאגר נחשון 8/18
לאחר שנים רבות של השקיית שדות נחשון בשטחים ליד כפר מנחם הקרויים "משקי ההר", עבר השנה המאגר שיפוץ והגדלה. יונתן המנהל העסקי מספר על המאגר ועל דברים נוספים.
אהל ראשונים
חנוכת אתר "אהל הראשונים" בנחשון
פליליסט של סרטי שושנה
אוסף של סרטים שיצרה וערכה שושנה לב במשך השנים...
ניר שחם ויקב שורק
בפאתי חצר הקיבוץ שוכן לו יקב שורק. יחודו של יקב זה הוא בהיותו בי"ס לעשיית יין. ניר מספר על היקב וקצת על עצמו...
חוטמית זיפנית
באחד העיתונים פורסם שנרשם שיא גינס לחוטמנית בגובה של 4.55 מטר. האם החוטמנית של גילה תשבור את השיא?
סל במקום שקית
כיצד מתגברים על האסון שמביאות לנו שקיות הניילון השקופות בחנויות המזון? רעיון מדהים קרם עור וגידים בקיבוץ נחשון. אודיה אלון הביאה את הרעיון וצוות "הקומונה" את חומר הגלם. בגדים ישנים הפכו לשקיות וניתנו לכל דורש.
מיחזור בנחשון
ביום שישי 4/1/19 נערך בנחשון אירוע השקת "פרויקט המיחזור" בעמדת-האשפה מתחת למגרש הכדורגל, וזאת בחסות וועדת סביבה.
הללויה למשה לב
משה לב, בצד ימין בשורה העליונה ומקהלת קולגיום מתל אביב יחד עם תזמורת ברוקדה והמנצח מוסטנן מאסטוניה מבצעים את הקטע "הללויה".
חנוכה - 2018
חג שמח ! לכל בית נחשון
הריסת מחסן הנשק
לאחר שהגבול נדד מזרחה, הוחלט אי שם שאין צורך יותר בנשקיה. כלי הנשק הוחזרו למשמר הגבול, והמבנה רוב הזמן עמד ריק. עם שיוך הבתים לחברים התברר שהמבנה נמצא בשטח משויך וגורלו נחרץ. למקום הגיע טרקטורון, ותוך מספר שעות הפך המבנה לגל חורבות.
קהילההיו בנחשוןזיגמן אברהם
עוד חוזר הניג‘וס 11/19

הטייפ הקטן שהתניע לאביהו מדינה את הקריירה

בחדר הקטן בקיבוץ נחשון היו ברז מטפטף, ארבע כוסות וטייפ סלילים של סוני. מי ידע שיום אחד הטייפ הזה יקבל תפקיד מרכזי בקורות המוזיקה המזרחית בישראל, כשיזניק את הקריירה של אביהו מדינה וגם את חיי האהבה שלו.

מה הם לא עשו לחברת הקיבוץ? הכל התחיל בלחשושים קטנטנים מתחת לפני השטח שהפכו מהר מאד לרחש-בחש בגובה הדשא, אחר כך לרמיזות ש"יש לה את זה" שהתפשטו כמו להבות בחורשת אורנים בקיץ, עם פצפוצי אצטרובלים ושרף דליק והפכו לרכילות גלויה וקולנית. עכשיו כאשר כולם דיברו על כך בקול רם, ש"יש לה את זה" לא הייתה ברירה אלא להביא את עניינה של החברה לוועדת חברים ומשם הדרך קצרה לאסיפת הקיבוץ.

 ומה לא אמרו על החברה באסיפת הקיבוץ? שהיא לא "שיתופית" שהיא לא "שוויונית", שמזמן הייתה צריכה לשכוח את הרגליה ה"עירוניים" ובכלל הייתה זו הזדמנות מצוינת לכל ה"אידאליסטים" לחזור ולדקלם את הסיסמאות הידועות שמקורן היה מאחורי מסך הברזל.

והחברה ? נאלצה להודות במופע מעורר חמלה, בדיון צולב (היום היו קוראים לזה שימוע) שאכן "יש לה את זה" בארון. ומה היה "הזה" שהחביאה ושכולם נרתעו מלציין את השם המפורש? היה זה מכשיר טלוויזיה קטן, סך הכל 13 אינץ‘ שחור לבן, שקלטו בו רק את הערוץ הראשון (לא היו אז ערוצים אחרים), בלי אנטנה חיצונית כך שמרבית הזמן התמונה הייתה מטושטשת. וליצני חצר- המשק היו אומרים שאין צורך לעלות לירושלים כדי לראות שלג אלא מספיק להיכנס לחדר של רוחצ‘ה ולהביט במסך.

 החלטת אסיפת החברים שנערכה במוצ"ש כלשהו בשנת 1968 הייתה שעל החברה להחזיר את המכשיר המאיים על לכידות הקבוצה - להוריה, ולהמשיך לצפות ביחד עם כל הקיבוץ בטלוויזיה האחת והיחידה המוצבת בחדר האוכל. ושאול הציניקן הוסיף שאת חוויותיה מחיים יבין היא יכולה לשמור לעצמה ולא חייבת לחלוק עם שאר החברים. הסעיף השני שהועלה באותה אסיפה היה סעיף זניח, העברה של כמה צעירים וצעירות, לא נשואים (ואני בתוכם) מהצריפים שעוד נשארו מהעלייה לקרקע ב-1950 למבנים החדשים. החלטת האסיפה: האישור ניתן פה אחד.

 יהודית ואני עברנו לאותה הכניסה. יהודית קיבלה את החדר הגדול ואני התגוררתי בחדר הימני הקטן. היו בו מיטה, כוננית, ארונית לבגדים ולא יותר. אבל למי אכפת. חלקנו במשותף כיור אחד עם ברז מטפטף, חמש כוסות פיירקס שאחת מהן התנפצה לרסיסים תוך כדי המעבר (אז נשארנו עם ארבע), וקומקום חשמלי משותף שרתח רוב שעות היום והלילה. הטוסטר והמקרר הקטן היו בכניסה השנייה. כשבני משפחתה של יהודית באו לביקור והיא לא הייתה, אני הייתי המארח. וכשהגיעו חבריי ואני לא נמצאתי, דאגה להם יהודית כאילו היו בני משפחתה.

 בצריף שנעזב גרתי עם נחום הכנר. נחום שהיה מוזיקאי מדופלם וידע סולפג‘ (טכניקת שירה והוראת תווים) על בוריו, היה לי לעזר: בכל פעם שצצה מנגינה בראשי וחששתי שהיא תלך לאיבוד, הייתי מפזם לו והוא היה מעלה אותה מיד על הכתב. ואם קרה שהמוזה ביקרה בחדרנו ונחום נעדר, הייתי מחכה לו בציפייה דרוכה ובינתיים מזמזם לעצמי באובססיביות את המוזיקה שהמצאתי, כדי שלא תישכח. בדרך כלל הזמזום השני היה אחיו התאום של הראשון, השלישי כבר היה גיסו של הראשון, ואילו בגרסה ה-16 שמעתי את עצמי מזמזם קורל של באך. עכשיו כשעברנו למגורים החדשים ונחום הלך בעקבות אהבתו לקיבוץ אחר, הייתה לי בעיה - איך לשמר מנגינות שהופיעו ללא התראה מוקדמת.

 הפתרון המיידי היה לבקש מרכזת ועדת התרבות ויזה לשימוש ארוך טווח בטייפ של הקיבוץ, אך זה לא היה מעשי משתי סיבות: האחת, כבר חודשים שאין ועדת תרבות פעילה והרכזת מחליטה פה אחד מה שבא לה ולכן לא היה סיכוי שתכריע לטובתי; והשנייה, גרי, הממונה על ההקלטות, התחיל לעבוד ב"צוותא" תל-אביב והיה חוזר הביתה בשעות לא שעות. הפתרון היחיד שנראה לי היה לגייס את רשם-הקול הפרטי הסודי שהיה לי בבית הוריי, אך לאחר שראיתי את הזובור שעשו לרוחצ‘ה חשבתי פעמיים. איזה פעמיים? חשבתי כל השבוע אם אוכל לעמוד בפני האסיפה עם טיעונים של הבעד והנגד, וההתלבטות הייתה כל כך עוצמתית עד שמרוב מחשבות לכאן או לכאן הרגשתי שאני הופך סכיזופרני. לבסוף הבאתי את ה"זה" שלי לקיבוץ לא לפני שהצהרתי שאם יצטרכו הוא יועמד גם לטובת הכלל. עד כמה שאני זוכר הוא שימש פעמיים כנגן בחוג לריקודים ובזה שילמתי את חובי לחברה.

 היה זה טייפ סלילים מצוין של סוני, עם שלוש מהירויות וארבעה טרקים, מיקרופון צמוד ומקומו כבוד על הכוננית (היה זה המקום היחיד שנשאר בחדר הקטן והדחוס). הוא הועמד בהיכון - כפתור הרקורד האדום היה לחוץ בכל שעות היממה ולאט לאט התמלאו סרטי ההקלטה זמזומים אין ספור.

 באחד מביקוריו של אורי שבח בחדרי הקיבוצי, הצטרף אליו, חבר, שיפוצניק במקצועו, שתוך כדי הרכבת האינסטלציה והאריחים או סיוד הקירות והתקרה, גם הוא היה מזמזם לעצמו. דעתו של אורי הייתה שהמנגינות שלו יפות וכדאי לתעד אותן. ומכיוון שלאותו חבר לא היה מכשיר הקלטה, ומכיוון שאותו חבר ידע לנגן רק שניים וחצי אקורדים בגיטרה (רק כדי לסבר את האוזן בוב דילן מנגן את שיריו בשלושה אקורדים בלבד, חצי אקורד יותר מהשיפוצניק הנ"ל), ביקש אורי שאשמש טכנאי הקלטות ומלווה בגיטרה בו זמנית. המנגינות אכן היו ערבות מאד, בעלות גוון מזרחי או כמו שעתידות להיקרא "זמר ים-תיכוני", והחבר ששמו היה אביהו החל להגיע אלי בתדירות הולכת ורבה.

כשהתפרסם קול קורא מרשות השידור על אודות תחרות הזמר המזרחי "למנצח שיר מזמור תשל"ב-1971", קיבלנו בקורת רוח עצומה את העובדה שהתקנון אינו מחייב כתיבת תווים ומספיקה הקלטה ביתית אז...שלוש ארבע לעבודה. בחדוות היצירה הונצח אורי שבח בקולו על הטייפ שבחדרי, וועדת השופטים שקיבלה למעלה מאלף שירים אהבה מאד את החומר שלנו והעבירה אותו עם עוד שמונה שירים נבחרים לשלב המעשי - הפסטיבל עצמו. הללויה. אני מוכרח להודות שמחיאות הכפיים של הקהל בבנייני האומה שאהב את שירינו, היה סוג של רעש משכר ומסמם, מכאן ואילך המשיך אביהו להקליט את הסקיצות לתחרויות הבאות בחדרי הדל והמשיך ובכן, לזכות.

  ביום קיצי אחד התעכבתי לנוח, אחר העבודה, בחדר האוכל בפינת הלחם, הריבה והחלב, משוחח עם חברים. באופן טבעי הדיבורים נמשכו שעה ארוכה. ובעוד אני מרחף ברומו של עולם ושוכח שמחכים לי, הואילה יהודית שכנתי הטובה להיות ארצית יותר ולארח את השיפוצניק המזמר כמו שעשתה בפעמים קודמות (זה נודע לי רק בדיעבד). אביהו מדינה שנעשה בינתיים לבן-בית (הייתה לו הכוס הפרטית שלו בכיור, ומברשת שיניים מעל לכיור) ושנהג להביא בביקוריו שהלכו ותכפו חאוואג‘ לקפה, סחוג וחילבה, פיתות ושאר ירקות החל להפחית משום מה את "זמזומיו" בחדרי אך לעומת זאת שירתו בחדרה של יהודית הלכה והתעצמה. עד שהשירים הכי יפים שלו היו בסופו של דבר ילדיהם המשותפים.

 לא פעם אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אילו אסיפת החברים הייתה דורשת ממני להחזיר את הטייפ להורי (ראה מקרה רוחצ‘ה) והסוני לא היה משרת אותי ואת חברי. האם יתכן אז, שאורי שבח לא היה זמר? האם יתכן שאביהו מדינה לא היה מתפרסם? האם יתכן שלא היו השירים היפים שלו (מ"יעקב התמים " עבור ל"חידה את לי" ועד "שבחי ירושלים") יוצאים לאור? האם יתכן שיהודית הייתה נשארת בקיבוץ ונשואה למישהו אחר? ואפשר להוסיף עוד הרבה "יתכנים". ויתכן שלזה התכוון הקופירייטר כשהבריק והמציא את "אין כמוני יש לי סוני!".



אלעד ירד אל הירדן 10/19

באחד מצהרי, חדר האוכל הקיבוצי, בשיא הפעילות הקולינרית, על רקע היוצאים ונכנסים, ורעש הצלחות והסכו"ם, גוחן אלי מוניו, המזכיר הטכני, מעבר לגבי-החברים היושבים איתי לשולחן, ולוחש לי באוזן, (בעוצמה שמספיקה בכדי להגיע לרחבה החיצונית), שהוא הסיר בול ממכתב הממוען אלי, ושואל אם זה בסדר. "ואם זה לא בסדר, אתה תחזיר את הבול לבעליו?" ועוד לפני שהמגישה מגיעה, עם הגולאש היומי, המופק מתרנגולי הודו מקומיים, שסיימו את מחזור חייהם בדרך לא דרך, הוא מספיק לבשר לי שזו מעטפה שנשלחה מנעמי שמר. "אולי גם תענה לה במקומי?" "אין לי זמן..." מתנצל מוניו, ותוך שהוא מתרחק הוא מוסיף "מסור לה תודה על הבול ששלחה כדי להשלים לי את הסידרה החסרה".

קאט!

 מתי הייתה "ההיתקלות" הראשונה שלנו? יתכן שהיה זה  בסוף הופעתה המוצלחת  בקיבוץ, כאשר הציעה  לשיר משיריה לפי בקשת הקהל. תוך התלבטות המאזינים מה לבקש, מתפרץ שחורי, הג‘ינג‘י ענק הגוף, o-bladi-o-blada, תשירי לנו את o-bladi-o-blada. "גלים קלילים" של גיחוך שהפכו אט לאט לצחוק מתמשך הביאו את שחורי האדמוני להסמיק ולהתחבא מאחורי גבה של מיכל, שהייתה בערך, קצת פחות מ"רבע" הג‘ינג‘י עצמו. ונעמי, בחינניות "חברים, כנראה שלא הסברתי את עצמי, הכוונה למי שעוד לא הבין – לשירים שלי. נעשה ניסיון נוסף, כן! מי?"  - אני - איזה שיר? "תישן חמודי תישן". שקט. שקט פריך. שקט פריך ומביך. נשמע רק המהום סיבובי הוינטלטור שכוון לבמה (עוד לא היו מזגנים במועדון לחבר) ונראה לפי הבעת פניה, שנעמי רוצה לחזור בה מ"התכנית כבקשתך" שהציעה. התבוננתי בה ולפתע דמתה למורֶה למתמטיקה, זה שהיה לו מבט של תוכחה מהול בשמינית של הרגשת התנשאות לפני שהיה חוזר על המשפט ה"חינוכי" האלמותי שלו: "אתה?!... ממך לא ציפיתי... אתה יכול הרבה יותר אבל אתה לא מתאמץ". אותו מבט בדיוק התנוצץ כעת בעיניה של נעמי. "ובכן", אמרה, "אכן זה שיר שלי אבל המילים של ניסים אלוני". "אז מה זה שונה מ‘מה עושים העצים‘ עם המילים של ע. הלל?" ניסיתי להתגונן, "או ‘מיכאל‘ של ילן שטקליס - ששרת קודם לכן?" הוספתי. "כן, אבל אני לא מצחיקנית כמו יוסי בנאי ואילי גורליצקי (שאז הופיעו במשותף בשיר הנ"ל). לכן לא אשיר את השיר הזה". ההרגשה הייתה של חמוץ-מריר וזאת אחרי התרוממות הרוח והכמעט אקסטזה שהייתה בשירת ה"יחדיו", אך נעמי התעשתה וסיימה את התוכנית בשירה "מחר" ואנחנו יחד אתה.

 .עכשיו אני יושב בדירתה של נעמי שמר, במקום הכי טבעי, ליד הפסנתר, וזאת ביוזמתה של חברה משותפת וההזמנה שהגיעה במכתב. נעמי בשמלה ארוכה הנגמרת בכפות רגליים יחפות, ואני בשיער גולש ולא מגולח - ביטוי מוחצן לשחרורי סוף סוף מהצבא. מפרטט בגיטרה ונעמי מקלידה את הפסנתר. יכולנו להמשיך את הג‘ם-סשן עוד שעה ארוכה, אבל הרי לא לשם כך התכנסנו. אני מראה לנעמי את המילים ומתנצל שהשורות לא ישרות (טרום תקופת המחשב, ואני מדפיס רק באצבע אחת) "בלי תירוצים, תתחיל לשיר!" היא פוקדת, ואני מתחיל "אלעד ירד אל הירדן \ הוא ראה הכל פורח \ למלוח אותו הריח \ ממש כמו בראשונה", ובקושי גומר את הבית הראשון מחוסר אוויר. "נעמי, שמת לב שיש לי בעיה של נשימה בשורה השלישית?" ופתאום, משום מקום, מופיע המבט של נעמי שהיה לה אז בהופעה בקיבוץ, המבט של המורה למתמטיקה, ונעמי בקול תקיף: "יש לך יותר מבעיה אחת בשורה השלישית".

קאט!

הבנתי שאני בבעיה, כאשר עוד ועוד חברים גויסו בצו-שמונה וכוננות הוכרזה בצבא. ברדיו דיברו בהתחלה בערפול מה, על "תזוזות בצפון", אך כשהרמטכ"ל הזהיר במפורש מה עלול להתרחש אם תהיה התערבות סורית בירדן הייתי בטוח ש"זהו-זה, הלך עלי". הקיטבג כבר היה מוכן להחזרת הציוד, המדים שהושארו למילואים כבר כובסו וגוהצו, ואפילו יפה הכובסת סידרה לי אותם בתא שלי, תא מס‘ 125 עם "ברכה חמה בצאתך לחיים האזרחיים". ואז, באמצע ארוחת הצהריים בחדר האוכל ההומה מסועדים, הגיע הצלצול הלא מיוחל, ומוניו המזכיר הטכני "שאג" את שמי וסימן בידו שיש לי טלפון.

במסגרת הצבא הופענו דודו זכאי, גילה רונן ואני כשלישייה. דודו כבר היה חייל משוחרר, גילה עמדה להשתחרר בעוד שבועיים, ואני התכוננתי להגיע לבקו"ם בעוד יומיים, וזהו, "לבקוע" לאוויר החופשי. ואז, שיחת הטלפון בה נאמר שצוותנו גילה ואני עם שייקה אופיר, ועלינו להתייצב מחר ב"קפה-קליפורניה" בתל אביב כדי לרדת לבקעה. בפקודה!

שכנעתי את גילה שתישאר בביתה ולמחרת בשעה היעודה נפגשנו רק שייקה ואני. שייקה מסורק, מסודר, מדיף "אפטר שייב" יוקרתי שניתן  להריחו כבר מפרישמן פינת דיזנגוף, חולצה לבנה קצרת שרוולים והדוקה רומזת על גוף גמיש, מכנסיים שחורות מגוהצות בקפידה בכפלים הנכונים, ונעליים שמחזירות את בוהק דמות המתבונן בהם. חסר רק זר פרחים ביד והנה הבחור הולך ל"רנדוו" של  חייו. ואני מהרהר "בן-אדם אתה בסך הכל יורד לבקעה מקום זיעה ולכלוך ואבק בדרכים אז מה העניין", אבל שייקה כמו שייקה תמיד דופק הופעה, ומנצל את הזמן עד להגעת הג‘יפ כדי לעשות לי תיאטרון רחוב. כשהוא מוודא שאני לא מעשן, הוא מוציא מכיסו קופסת גפרורים, מראה לי אותה, מעלים אותה ומגלה אותה חליפות - טריקים של קוסם. אחר כך בלבולי לשון "אתה מופיע עם ליגה נורן (גילה רונן)," וקטעי מערכונים ופנטומימה, היה רק חסר  שיזרוק אש מפיו ויעשה ג‘אגלינג והקרקס יהיה מושלם. ואני משתהה, לא מאמין. אני הקטן, עומד מול האגדה המופלאה שעושה הצגה, לקהל של איש אחד, שכמעט נופל מצחוק בין הכיסאות והשולחנות, על המדרכה, בכניסה ל"קפה-קליפורניה". בהמשך נתתי לו להבין שהוא לא צריך אותי בתור "אומן" מה גם שאני חסר את גילה, איתה אני שר (בתור קהל הייתי שמח להתלוות אליו), והוא מצדו הבין שכבר רוויתי מהצבא די והותר ושיחרר אותי מהמטלה הפתאומית הצפויה הזו. ובעוד אנחנו לוחצים ידיים ונפרדים אני שואל אותו "ומה שלום אלעד"?

קאט!

"איצ‘ה קורא לך". בדרך כלל היה זה משפט קוד, לריתוק, או קנס, או נזיפה לתיק. אני מריץ בראשי כמו סרט את החודשיים האחרונים, מנסה לאתר מה לא היה בסדר מאז הריתוק האחרון. בהרגשה של ספק אשם ספק זכאי מתייצב מול סא"ל איצ‘ה קצין החינוך, היושב בכיסא מנהלים רחב, מניע את עצמו מצד לצד ובקולו המאנפף שואל "מה קורה?" זהו, ככה זה תמיד מתחיל" - אני אומר לעצמי, ואז להפתעתי הוא משנה כיוון ומספר שצריך להגיע מישהו מהצנחנים שרוצה להצטרף ללהקה והוא מבקש שאשמע אותו ואחווה את דעתי על כישוריו המוסיקליים. ואכן, בשעה היעודה, מופיע בחור, תמיר, מסופר ומגולח למשעי, כומתה אדומה מכותפת בצד שמאל, על החזה כנפי צניחה מבריקים, בגדי דגמ"ח שנראים חדשים   (כנראה שאף פעם לא היו בשימוש) עם חגורה מהודקת ונעליים אדומות, כאילו יצא עכשיו מהפוסטר "אחריי לצנחנים". אלא שבמקום M16 הוא מחזיק גיטרה. אני שומע אותו, ובדיווח שלי לאיצ‘ה אני מציין שלאלעד אופיר יש קול נעים, מנגן יפה ובהחלט יוכל להשתלב בלהקה.

  קאט!

 לחיצת ידיים ואני שואל "ומה שלום אלעד?" ושייקה באחת, נכנס לדמות של ז‘למן הוותיק איש העלייה השנייה מהמערכון הידוע, ואומר במבטא של החלוצים של פעם "אלעד ירד לירדן"(במילעיל), ואני צוחק והוא צוחק, והמשפט ה"מחוזי" הזה מתחיל לנקר בראשי, והמילים והמוסיקליות האלה(לשון נופל על לשון) לא מרפות ולאט לאט הולכות ומתגבשות למשפטים ומשפטים לבתים ובתים לסקיצה של שיר שעדיין זקוק לשיפורים קלים.

קאט!

בקושי גומר את הבית הראשון מחוסר אוויר. "נעמי שמת לב שיש לי בעיה של נשימה בשורה השלישית?" ופתאום משום מקום מופיע המבט של נעמי שהיה לה אז, בהופעה בקיבוץ, המבט של המורה למתמטיקה, ונעמי בקול תקיף "יש לך יותר מבעיה אחת בשורה השלישית". "מה הבעיה?" "ראשית השתמשת במלוח", ואני רוצה לומר לה - "רציתי ל‘התכתב‘ עם ‘חורשת האקליפטוס‘", אבל נעמי לא מוכנה לשמוע, חותכת את האוויר בתנועת יד נמרצת ומהסה אותי באומרה: "מלוח זה רק שלי (כאילו יש לה בעלות על המלים) אתה תסתפק בהרדוף". וכמי שהבקעה הייתה מקום ההופעות העיקרי שלו, כשאומרים לי הרדוף בשבילי זו "ארץ המרדפים", זה גששים שהולכים ראשונה ובעיניי הנץ שלהם מבחינים בעקבות נסתרות של אויב חבוי, של "נגמ"ש על "שביל הטשטוש" היוצר מסך אבק סמיך, ושיחי הרדוף ירוקים עם פרחי אדום לבן על שפת הנחל המשתקפים במימי הירדן. חושב רגע, מביט על נעמי שמר, מהנהן בראשי ומסכים עם התיקון.

 

"ובאשר לבעיית הנשימה מה הבעיה?" נעמי מכה באצבע צרידה, ואומרת בשיא הפשטות: "סינקופה!"

אני אוחז בגיטרה ושוב מנסה את הבית הראשון, השתק והטעמה (סינקופה) על ההברה הראשונה בשורה השלישית, והרדוף במקום מלוח ופתאום הרגשה של שחרור, סוף סוף, אפשר לנשום בלי מאמץ, ככה בטבעיות, והמילים שהיו בתוך סד יוצאות לחופשי והסקיצה נקבעת לשיר  והשיר עף למרחב הפתוח. תודה לך נעמי. ותודה לך שייקה.

סוף !



ההקלטות של גרי 9/19

קישור לכתבה ב-YNET בה פרסם זיגמן את הכתבה ב- 1/9/19

בין מחבבי הגיטרה שביננו היה הסכם סמוי, לא כתוב, אבל "חתום" בחברות, שכל מי שמגלה "פוזיציה" חדשה או אקורד לא ידוע, מעביר מיד את צורת האיצבוע לאחרים.

חוברות ללימוד גיטרה כמעט ולא היו, ואלו שיובאו מחו"ל, היו יקרות מדי בשבילנו, כך שכדי לאתר אקורד מסוים, נאלצנו להאזין לתקליטים ולהטריד בכך את האחד והיחיד שברשותו היה – הפטיפון. או לשבת שעות עם הגיטרה ליד הרדיו הישן ולנסות להצמיד אקורדים, לשירים שחלפו במרוצה. והייתה עוד שיטה אחת, מחתרתית משהו, לחפש בעיתון פרסומת, או תמונות של להקות ונגני גיטרה  ובעזרת "זכוכית מגדלת" לנסות "לשמוע" מתוך הטשטוש ההולך ומתפשט, עם הגדלת המיקוד, אם זה אקורד מז‘ור או מינור. ואם היה זה נגן שהחזיק את הגיטרה הפוך כמו פול מקרטני לדוגמא, הייתה התוצאה מסובכת עוד יותר...

באשר לצורת הפריטה, כלומר מה עושה היד הימנית, היינו משתדלים לשבת בשורה הראשונה, ועינינו מפוקסות לתוך יד האומן. גם לא התביישנו לגשת לאחר ההופעה ולבקש מהזמר או הזמרת שייראו את צורת החזקת המפרט, או צביטות הציפורניים במיתרים.

באותו יום קיצי ומתיש, כזה ש"זקני המקום" זוכרים (אם עדיין זוכרים) שצריך לשתות הרבה מים וגם לפתוח "בהורה ממטרות" שעל גגות הלולים – אחרת לא יהיה מי שייצר לנו ביצים. באותו יום כשברקיע השמש "בפול ווליום", אני מבחין מרחוק מצד גבם, בשלושה צעירים, המפלסים להם דרך בתוך גלי החום העולים מהאספלט הרותח. הוא והיא והוא. הוא והיא הולכים די צמוד, חבר וחברה, וזה בסדר וזה יפה. וההוא השני כמו סחב‘ק סוחב על כתפו גיטרה מגולה, עירומה, ללא תיק, בלי נרתיק, אפילו נטול כיסוי זול מפלסטיק שחור, וזה לא בסדר וזה לא יפה. להחזיק גיטרה, כמו מעדר, כמו שהולכים לעישוב מילונים? חילול הקודש! הרי השמש תפוצץ את העץ, והמיתרים להיקרע, איזה זלזול. מאידך יש הזדמנות לתפוס מישהו שאולי יודע איזה אקורד שחסר לנו. רגע של הסחת הדעת והוא והיא וההוא עם הגיטרה נעלמים במבוך שבילי הקיבוץ ולך תמצא אותם.

בערבו של אותו יום מצמיא ומהביל, בדרך לחדר האוכל תופס אותי גרי, המסגר של הקיבוץ שידי זהב לו ומחוץ לשעות העבודה הוא ממונה מטעם "ועדת התרבות" על מכשיר ההקלטה היחיד של הקיבוץ. זהו טייפ סלילים "גרונדינג" – שבמרכזו ,"עין" ירוקה ברורה גדולה המתמלאת או נחסרת  בהתאם לעוצמת הצליל המועבר אליה, בחוט ארוך ארוך שבסופו מיקרופון מרובע, ו"פניו" מרושתות . מה שלא ברור הוא, איך הצליח המכשיר, כמוצר גרמני , להסתנן באותם הימים, לתוך מעוז של השוה"צ וזה צע"ג (צריך עיון גדול). וגרי אומר בהתרגשות שהוא חייב להשמיע לי משהו. בתור אחד שהקליט והשמיע לנו הרבה נאומים, הרצאות, וכל מיני קטעים על מלחמת המעמדות, על סוציאליזם וציונות, על עוני ופרודוקטיביות, ונדמה  לי שגם את קולו  של מארקס  הצליח ל"פלח" (אולי מאיזה תקליט ישן), על אחד כזה אני סומך בשתי אוזניים ואין לי ספק שגם הערב הזה, יגמר במיני סדרת חינוך. ואנו עולים לחדרו (חדר הוא הכינוי הקיבוצי לדירה).

הרכבת הסלילים לוקחת שניות אך התחממות ה"טייפ" (מכשיר הפועל על מנורות) אורכת כמה דקות.  גרי מנצל את הזמן כדי להכין "כוס נס" מוקצף ידני, בסיבובי כפית מהירים  בווירטואוזיות השמורה רק לו, תחליף ל"אספרסו" העירוני, פיצוי על ארוחת הערב שהלכה לנו. לגימה מהקפה ו  – "מחמאות גרי, על ידי הזהב שלך, תחזקנה ידיים עבריות, אבוס אידק" – ועוד לגימה מהקפה, וזהו, הכל מוכן. הסלילים על מקומם, לחיצה חזקה על הכפתור, וסרט ההקלטה מסתובב. פתיחה של גיטרה: אגודל על הבס ושתי פריטות על המיתרים העליונים בהטעמה. ושוב, אגודל על הבס ושתי פריטות על העליונים, והשיר מתחיל. ואני, מופתע, נדהם, קולט מיד שזו בוסה-נובה עם הרמוניות נכונות, בולע את המילים, שותה את הצלילים (עם ה"נס" שכמעט התרוקן). מרוצת המספרים הקבועים במכשיר מראים על שלוש דקות ועשרים ותשע שניות  של יופי שאף פעם לא שמעתי. מי כתב אז "בוסה-נובה"? ועוד  בעברית? אפילו מתי כספי עם המקצבים הדרום האמריקאיים ההורסים שלו , לא נראה עדיין  באופק (נצפה בנהריה בשיעורי פסנתר). כבר ידענו על סטן גץ שהשמיע לנו את המקצב המשגע בתקליט היחיד שהיה בקיבוץ, גם שמענו על ג‘ואו ז‘ילברטו, אבל מישהו ישראלי? ואני מיד מבקש מגרי להתחיל שוב את השיר אני כמעט מהופנט "הפכפך כאביב" – וכמו מנטרה – "כן או לא, כן או לא" וחוזר "כן או לא כן או לא" מה זה? מי זה? גרי מוציא את הפתק שטמון בתוך קופסת סרט ההקלטה הריקה ומנסה לקרוא "שָׁ... שָׁ...", לגרי יש אולי יידי זהב אבל עיניים חום דוהה, "קח את המשקפיים" – "עזוב, לא מצליח לראות איפה הם". מאמץ את עיניו, "שָׁ... לוֹ... ם..." – מנסה איכשהו לכוון את הפתק לכיוון מנורת הקיר – "חֲ... חֲ... נוֹךְ. שלום חנוך?" עולה קולו בנימת שאלה. "שלום חנוך, שלום חנוך", הוא חוזר ועונה לעצמו  בביטחון. "הוא היה פה עם עוד חבר וחברה, רצה להשמיע למירה(מאיר) את המנגינה שחיבר למילים שלה והיא לא הייתה בבית..."

אחרי שנים, אחרי הרבה שנים, בתום שיחה שהייתה לנו ביקשתי משלום שיפתור לי את חידת הליכתו עם הגיטרה "ככה בר, ביום לוהט כמו טוריה על הכתף". ושלום, ספק בתמיהה ספק בחמלה, בטון שקט ושלו: "מה שהיה היה, היום אני חושב, שאני כבר יכול להרשות לעצמי אפילו כיסוי מפלסטיק שחור... לגיטרה".



והשאר הוא היסטוריה

אברהם זיגמן פורסם ב YNET:  29.07.19 , 08:14

הוא הצעיד את להקת הנח"ל אל שיאה, אבל לפני שהפך למנהל המוזיקלי המיתולוגי שלה, ורגע אחרי שהשתחרר מהצבא - יאיר רוזנבלום, הלחין את המוזיקה למחזמר שחגג 15 לקיבוץ נחשון והפך את הכובסת והרפתן לכוכבים. אברהם זיגמן מביא את סיפורן של ההקלטות הגנוזות.

השנה 1965. קצת יותר ממחצית מאה אחורה (אריק איינשטיין ישאל את המראיין בקול הבריטון שלו "הייתה פעם שנה כזאת?"). ברדיו מתנגנים שירים של להקת הנח"ל. קוראים להם "שלאגרים" בעברית תקנית, להיטים (המצאה של רבקה מיכאלי), הלהקה מעלה את התוכנית "שמש במדבר" - מחזמר עם פזמוניה של נעמי שמר: "מחר", "מחבואים", "שנינו יחד תחת מטריה אחת". שירים שעומדים להיכנס לפנתיאון הזמר העברי וכעת צועדים במצעד הפזמונים. מאה אחוז רייטינג, אין גלגל"צ, אין רשת ג‘, אפילו 103FM אין. יש רק גלי צה"ל, הגל הקל ו... להקת הנח"ל.

מה עושה בן-עיר תל אביבי, אקורדיוניסט שמשתחרר מלהקת הנח"ל? יורד לאילת! אז, היה זה כמו לנסוע לארץ רחוקה, לחו"ל. מה עושה בן קיבוץ שמשתחרר מלהקת הנח"ל? הולך לעזור לקיבוץ צעיר, שיושב על הספר. האתגר - ערבות הדדית. קיבוץ ותיק עוזר לקיבוץ בראשית דרכו. ושולח את משוחרריו לשנת שירות שלישית. כך מגיע שאולי רוזנטל, להלן "שאולי היפה" - כינויו בלהקה - בן קיבוץ גן שמואל המבוסס, לקיבוץ נחשון.

 קיבוץ נחשון בן 15 שנה ויושב על קו הגבול. בינו לבין ממלכת ירדן מפריד שטח ההפקר שבקצהו שותק "מנזר השתקנים". אך טבעי הוא לנסוע היום בכביש מספר 1 ולחלוף על פני אותו מנזר המשקיף על עמק איילון. אבל אז, לפני מלחמת ששת הימים, הדרך לירושלים הייתה חמקמקה ועברה פיתולים רבים באזור אחר "בין הרים סביב לה". עד שהמלחמה סילקה את הגבול מזרחה והמותניים הצרות הורחבו.

באותה שנה, בקיבוץ משמרות מתחיל בחור צעיר בשם שלום חנוך - שעתיד להצטרף ללהקת הנח"ל - לחבר מנגינות בגוון רוסי. חבר צעיר אחר שמנגן באקורדיון ועונה לשם מאיר אריאל כותב מילים ויחד עם עוד כמה חברים מבצעים את השירים בלהקת "משמרון" על משקל "גבעטרון" או "צ‘יזבטרון". בכלל כל קיבוץ המכבד את עצמו בונה לעצמו להקה, שלישייה או תזמורת, שמספקת את הצרכים התרבותיים של המקום.  בלונדון מקליטים הביטלס את "הצילו" ומצליחים להיכנס למצעד הפזמונים האמריקני. בניו יורק משיק בוב דילן את "מיסטר טמבוליין", ובאילת, במועדון לתיירים מנגן האקורדיוניסט המשוחרר מלהקת הנח"ל שעונה לשם יאיר רוזנבלום. האם הוא מנגן את "האבנים המתגלגלות"? אולי שירים של אלביס או ריצ‘רד הקטן? מה פתאום, הוא אלוף בנגינת ריקודי עם ומלווים אותו קלידן וזמר, מבוגרי להקת הנח"ל.     

בינתיים מתפרסם שיר שלו שהלחין ללהקה "חופשה רבע שנתית", אם כי בגלל חששותיו מה יגידו החבר‘ה הוא מתכחש בתחילה להיותו אחראי למנגינה וטוען בתוקף שהמחברת היא אלונה טוראל. לאחר שהשיר יבוצע ויושר בפי החיילים יהא מוכן לקבל את הקרדיט על שירו הראשון. כאמור, עכשיו הוא אזרח, שוהה באילת, מחפש את עצמו, גם מוזיקלית. שומע סגנונות עבריים כלועזיים, חולם להיות בשורה אחת עם וילנסקי, ארגוב, שמר ולימים גם יאמר שהוא "מצטער על כך שלא הוא כתב את "אתמול" של פול מקרטני.

ב-1965 מחליטה ה"אסיפה" בקיבוץ נחשון לציין את חג ה-15 לעלייה לקרקע עם מחזמר שיציג את החיים במקום. משהו בסגנון להקת הנח"ל או להקה כמו הגבעטרון? מתלבטים ולבסוף קובעים שהמוזיקה תהיה שאולה מכל מיני מחזות זמר לועזיים, והמילים, מקוריות..

את המחזה כותבים שלושה צעירים: רוביק, שלימים ילמד אותנו סלנג ישראלי מהו; מירה מאיר, לימים סופרת ילדים מצליחה; ושאולי ה"יפה" מלהקת הנח"ל שלוקח על עצמו גם את תפקיד הבמאי. האודישנים לא היו קלים, מפני שלא היו אודישנים כלל. אפילו את המילה עצמה איש עוד לא הכיר. כל מי שהיה קצת מוזיקלי, לא זייף והראה נכונות להשתתף במאמץ הקיבוצי התקבל בברכה. וכך הגזבר, הלולנית, הטבחית, הנהג, הפלח, הכובסת, הכולבויניק ומי לא, הפכו בין-לילה, בלילות החזרות, לשחקנים, זמרים, רקדנים ומנגנים..

שם המחזה - "ירח בעמק אילון". סיפור פשוט, כמעט בנאלי, על שומר הלילה, המסתובב במשמרתו בין ביתני התינוקות לבתי הילדים ומספר את סיפור המקום. זה נראה בסדר, ונשמע בסדר, אבל אצל שאולי "היפה" הבמאי, נרקמת ה"מזימה" לנסות ולהעלות מאילת הרחוקה (אוטובוס פעם ביום, וגם זה בקושי) את האקורדיוניסט המשוחרר לא מכבר מלהקת הנח"ל, שיבוא וידריך - "משהו בסיסי" את האומנים החובבים.

להפתעת כולם הוא מגיע. וכבר לאחר הפגישה הראשונה עם להקת הקיבוץ מבקש המדריך המוזיקלי הטרי, שלא היה מוכר כלל, לנסות "אם לא אכפת לחברים לוותר על מנגינה לועזית אחת מהמיוזיקל ולחבר מוזיקה מקורית משלו. ההחלטה הייתה פה אחד (ללא הצבעת האסיפה), הרשות ניתנה, ולמחרת בחזרה כשכולם ישובים מסביב לפסנתר, הושמע השיר הראשון "שיר הוותיקים". השומעים נדהמו. שקט. ועוד שקט. ואז החלו התגובות: "יופי של מנגינה", "הפתעה נהדרת" ו"תשמע לא ידענו שאתה כזה". בו במקום החליטו פה אחד (ללא הצבעת האסיפה) שעל המלחין החדש, שהיה זה סך הכל שירו השני, לחבר מוזיקה להצגה כולה..

ב"על הרכס", העיתון הפנימי של הקיבוץ יכתבו שיאיר רוזנבלום, האקורדיוניסט בוגר להקת הנח"ל שהגיע מאילת, הצליח בתוך חודשיים בהם שהה בקיבוץ להפוך להקת חובבים ללהקה כמעט מקצועית כמו להקת הנח"ל.

ביקורת שיבחה את ההצגה, את הפזמונים, המוזיקה והמבצעים. ומיאיר רוזנבלום שזו הייתה העבודה הראשונה שלו באזרחות ובכלל, ביקש קצין החינוך של הנח"ל שהיה בין עשרות המוזמנים שישבו על חבילות הקש והריעו ממושכות, לבוא ולהדריך את להקת הנח"ל בתוכניתה "מהנח"ל באהבה". והשאר בנוסח הקלישאה הידועה - היסטוריה.

אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון בתקופה המדוברת ואחר כך עורך ושדרן ברשת ג‘ ובתחנות רשות השידור, אספן ומשמר של הקלטות נדירות..

 

 

.

 

.

 

 

 

 


חזרה למעלה הדפסה שלח למייל הוסף למועדפים הפוך לדף הבית