קהילה
תמונת השבוע
לתמונות הקודמות
כניסה לחברים
חדש באתר
כיצד נרשמים לאתר?
רוצה לקרוא פרוטוקול של שיחת הקיבוץ האחרונה? אבל אין לך סיסמא? צפה בסרטון ולמד כיצד להירשם לאתר.
חוויות מהחדר האטום
רוני גנור מסייר בדירות החברים ושומע על חוויותיהם מימי סאדאם חוסיין כאשר שהו בחדר האטום...
חפש את המטמון 2020
המשחק שתוכנן במסגרת חגיגות 70 לנחשון ונדחה מספר פעמים, סוף כל סוף יצא לדרך...
מזכיר אחד או יותר ?
במסגרת מגזין 15, ישראל מראיין את שלושת המזכירים שסיימו את תפקידם...
נכון לנחשון 14 6/91
פתיחת הבריכה, עוז מדין מספר על מבצע שלמה וקציר החטים...
שלמה סטולר ז"ל
במהלך קרבות מלחמת השחרור נהרג שלמה סטולר ליד הכניסה למחנה העצורים, בסמוך לקיבוצנו, עד היום לא מצאו אותו ולא הצליחו להביאו לקבר ישראל, קבוצת חברי נחשון ערכה לו השבוע טכס אזכרה ממש ביום שנהרג לפני 72 שנה.
חג הקיבוץ 2020
סרטון שערכה יפעת שפטס לרגל חג ה-70 לקיבוץ...
בין חברים - לזכרה של רותי לב
מפגש במועדון נחשון בערב יום כיפור 2018...
מועמדי צוות האיתור לתפקיד מנהל/ת הקילה
בעקבות המצב, שני המועמדים מציגים את עצמם בדרך לא סטנדרטית...
המרד על הבאונטי - תומר אלעד
בעזרת הזום נפגשנו עם תומר אלעד שסיפר לנו על עלילות ספינה שפרץ בה מרד מלחים...
מגזין 21 2/92
ראיון עם דניאל, בעקבות כתבה בעתון "לאשה", שלג בנחשון ויומלה מספר על מיחזור חובות...
נכון לנחשון 19
קטיף הכותנה במשקי ההר, קליטת העלייה עם חגי בז, הצלחת ועוד...
אוסף לימי הקורונה
אוסף סרטים מהווי נחשון ...
חידת מגזין 6 וראיון עם ארז רכז התיירות
ענף מתפתח בשנות ה-90 בנחשון...
גידול כלבים בקיבוץ
חיי כלב ? על הימים שבהם הכלבים עשו חיים בקיבוץ...
הזמנת רכב והעוגה של גרי
קטעים ממגזין 1 של ערוץ הווידיאו של קיבוץ נחשון. גרי שהשבוע 14/2/20 מלאו לו 90, מזל טוב! מלמד אותנו להכין עוגה טעימה...
מגפת הקזזת וט"ו בשבט
קטעים ממגזין 3 2/1990
ענף חדש בנחשון 2/90
עוד ענף שהיה בנחשון ונגוז...
ביטול ההשכבות וסיור צוות המרפאה
שתי עובדות חינוך צעירות מרדו במוסכמות והביאו לשינוי גדול במערכת החינוך וצוות המרפאה שעדיין כלל את מרפאת השיניים יצא לסיור גיבוש בארצנו...
הוצאה להורג, כייסים ואולימפיאדה
סרטונים מתוך מגזין הווידיאו של נחשון בסוף שנות השמונים...
טיול באזור וייצור המימיקלים
שני סרטים שהיו חלק ממגזין הווידאו של נחשון בסוף שנות ה-80....
מלחמת ששת הימים שלנו
גילה מספרת על קרב הטרקטורים ומלחמת ששת הימים בעיניים נחשונאיות...
חנוכה 2019
הרמת כוסית במשרדי הקיבוץ, חגיגה במשלט ומסיבת חנוכה בחדר האוכל...
כיצד הוקם מגזין הווידיאו של נחשון
שמואל אלעד מספר על תהליך הקמת מגזין הווידאו בנחשון...
אנשי משלט 200 מודל 1989
לפני 30 שנה חגגו הורי חברי נחשון במועדון את חג החנוכה. סרטון מרגש בית היוצר של צוות הווידיאו של נחשון שתעד מספר שנים את בית נחשון.
מהפכה בשידור חי
מפגש עם שתי מטפלות, גנית נאור ושחר שדה, שבעברן רזומה של טיפול טלאים שהניפו את נס המרד והביאו להפסקת השיבוץ בשבת ובערבי שישי בבתי הילדים....
סליחות - איריס ישראלי
ערב יום כיפור במועדון עם איריס ישראלי...
מסיבת ראש השנה תש"פ
פתיחת אירועי שנת ה-70 לקיבוץ נחשון ו...
האם את/ה בעד תקציב כולל ?
סרט מדהים על סוגיה שהעסיקה את חברי נחשון לפני שנים רבות...
אלף כבאים
למסיבת שבועות הוזמנו חברי קיבוץ הראל שקיבוצם עלה בלהבות. במהלך הערב הם ביצעו קטע בלתי נשכח שגרם למרבית הקהל לקום על רגליו ולהצטרף בשירה ובריקוד...
חג שבועות 6/19
סרטו של סיריל הירש...
סרטוני יום העצמאות
סרטנים משנים עברו...
ליל הסדר 2019 בנחשון
השנה לאחר הפסקה של שנים רבות חזרנו לסדר הקיבוצי בחדר האוכל, וכל זאת הודות לקבוצה קטנה שסחפה אחריה כמעט קיבוץ שלם...
סרטונים קצרים 1
פתיחת בית גיל הזהב, הצצה לפעילות בחדר הקרמיקה ועוד
סרטוני פורים
קצת באיחור, שנה מעוברת, ופורים כבר בשבוע הבא...
היום הראשון של ג‘אן בנחשון
נפלאות דרכי הגורל, כיצד הגיע ג‘אן בצירוף מקרים מדהים לנחשון ועוד...
חוזרים לפשוש
לאחר שנים רבות שופץ אחד מראשוני בתי הילדים בנחשון - פשוש. לצורך השיפוץ, הועברו התינוקות למבנה שבו היה מדיקו והפשושים עלו לבית התינוקות. עתה עם סיום השיפוץ, כולם חזרו לביתם....
מאור וצוות הנוי נוטעים עץ בט"ו בשבט
בחלקה הסמוכה למרפאה, נטע מאור המצטרף מדי פעם לצוות הנוי, עץ כשהצוות הכולל את אסף, דרור, עלי ושבח מסיע בידו.
רוביניו מחפש את האוטו שהזמין
לזכר ימים עברו, פעם כשעוד לא היה לכל אחד מאתנו רכב, היינו מזמינים רכב בעזרת סידור רכב. תחילה סידור על דף שהיה תלוי בחדר האוכל ובהמשך במחשב...בסרט מסופר סיפורו של רוביניו שהזמין רכב ומה שקרה לו....
מלקטים וסועדים
בשבת שטופת שמש בחודש ינואר שנת 2019 יצאו המוני קיבוץ נחשון ללקט צמחים הגדלים לתפארת ממש ליד הקיבוץ והתוצאה לפניכם...
בזמן האחרון
סלים מבגדים משומשים, גשם בנחשון ועוד...
סרטי ט"ו בשבט
מיחזור בנחשון
ועדת סביבה משדרגת את מערך המיחזור בנחשון....
ניר עלי
ניר בן קיבוץ נחשון, הילד הראשון של הקיבוץ, מספר על ילדותו בקיבוץ...
טיול הוותיקים 2018
פגישה עם פול במנזר, אנדרטת אלכסנדרוני ועוד...
זריעת החיטה נובמבר 2018
הגשם כבר מטפטף והפלחים ממהרים לזרוע את החיטה....
אוקטובר 2018
הריסת הנשקייה, זיכרונות על משק הילדים, עשיית הפיצות ועוד...
מרוץ תנ"ך תש"ח
בכל שנה בתקופה זאת נערך בשדות נחשון וברחבי המועצה מרוץ תנ"ך תש"ח...
טיול קיבוץ 2018
טיול לדרום בהשתתפות מעל ל 200 חברים וילדים....
מאגר נחשון 8/18
לאחר שנים רבות של השקיית שדות נחשון בשטחים ליד כפר מנחם הקרויים "משקי ההר", עבר השנה המאגר שיפוץ והגדלה. יונתן המנהל העסקי מספר על המאגר ועל דברים נוספים.
אהל ראשונים
חנוכת אתר "אהל הראשונים" בנחשון
פליליסט של סרטי שושנה
אוסף של סרטים שיצרה וערכה שושנה לב במשך השנים...
ניר שחם ויקב שורק
בפאתי חצר הקיבוץ שוכן לו יקב שורק. יחודו של יקב זה הוא בהיותו בי"ס לעשיית יין. ניר מספר על היקב וקצת על עצמו...
לוח מודעות ב-Whatsapp
לוח המודעות הפופולרי בנחשון בו ניתן לכל חבר בקבוצה לפרסם תודות, ברכות, חוויות וכד‘. לחיצה על התמונה ונכנסים לווטסאפ...
70 לנחשון
ב 5/5/2020 אמור היה להערך חג ה-70 לקיבוץ נחשון. אירועי הקורונה גרמו לדחיית האירוע.
חוטמית זיפנית
באחד העיתונים פורסם שנרשם שיא גינס לחוטמנית בגובה של 4.55 מטר. האם החוטמנית של גילה תשבור את השיא?
סל במקום שקית
כיצד מתגברים על האסון שמביאות לנו שקיות הניילון השקופות בחנויות המזון? רעיון מדהים קרם עור וגידים בקיבוץ נחשון. אודיה אלון הביאה את הרעיון וצוות "הקומונה" את חומר הגלם. בגדים ישנים הפכו לשקיות וניתנו לכל דורש.
מיחזור בנחשון
ביום שישי 4/1/19 נערך בנחשון אירוע השקת "פרויקט המיחזור" בעמדת-האשפה מתחת למגרש הכדורגל, וזאת בחסות וועדת סביבה.
הללויה למשה לב
משה לב, בצד ימין בשורה העליונה ומקהלת קולגיום מתל אביב יחד עם תזמורת ברוקדה והמנצח מוסטנן מאסטוניה מבצעים את הקטע "הללויה".
הריסת מחסן הנשק
לאחר שהגבול נדד מזרחה, הוחלט אי שם שאין צורך יותר בנשקיה. כלי הנשק הוחזרו למשמר הגבול, והמבנה רוב הזמן עמד ריק. עם שיוך הבתים לחברים התברר שהמבנה נמצא בשטח משויך וגורלו נחרץ. למקום הגיע טרקטורון, ותוך מספר שעות הפך המבנה לגל חורבות.
קהילההיו בנחשוןזיגמן אברהם

פניה אינם כתמול שלשום 6/20

כשעמדתי להשתחרר מהצבא, עברה שמועה בין החברים שאמרגן תל-אביבי ידוע עומד להקים להקה חדשה. מהפרטים שנמסרו לא הוברר איזה אופי תישא הלהקה, על כל פנים נקבע תאריך, שעה, ומקום לבחינה. הגעתי בזמן שיועד ובירכתי האולם הריק ב"בית ציוני אמריקה" ישבה אישה צעירה ליד הפסנתר וחיכתה לנבחנים שלא הגיעו. בעוד אני מוציא את הגיטרה הסברתי לבוחנת שהפריטה תהיה כך שמהלך הבסים ישמע נגד הקצב ואילו האקורדים יתאימו למנגינה, זו פריטה לא מסובכת אך דורשת מיומנות. לפני שהתחלתי לשיר שאלתי  אם יש לה היכולת לעקוב אחרי הנגינה שלי ולהצטרף בפסנתר. היא לא השיבה אלא הגיבה בחצי חיוך שהיה בו משהו מן האמפטיה, והבחינה עברה בהצלחה. היות שאף מועמד אחר לא הגיע, נשארתי בינתיים לפטפט עם הפסנתרנית שהייתה אמורה להיות המדריכה המוסיקאלית של הלהקה שאף פעם לא הוקמה. מדבריה הבנתי שלא מכבר חזרה מלימודים בארה"ב והיא בעיקר ג‘אזיסטית. מצירוף עובדה לעובדה פתאום קלטתי שאני יושב מול המוסיקאית, המלחינה והפסנתרנית המחוננת אלונה טוראל. באותה שניה תפסתי את עצמי והתביישתי איך בכלל עלה בדעתי לשאול אותה אם תוכל להצטרף בטכניקה בה ניגנתי.

הרגע המביש הזה היה בשבילי אירוע מכונן המבקש תיקון, וכנראה שבעטיו נהגתי כפי שנהגתי כלפי יצירתה של אלונה טוראל. מאז שאלונה כתבה את שיריה הראשונים לפסטיבל הזמר אהבתי את כתיבתה. אולם עכשיו לאחר שנוכחתי במקצועיותה ובצניעותה, גברה הערכתי אליה וגם תהיתי מדוע לא הגיעה לכלל הכרה ראויה בקרב הקהל הרחב העממי? במסגרת עבודתי ברדיו שיבצתי הרבה משיריה בתוכניותיי בלי יחסי ציבור ומבלי שביקשה זאת ממני או מאחד מחברי העורכים. נהפוך הוא, לא אחת בקשנו לראיין אותה והיא תמיד ידעה להתחמק בצורה אלגנטית.

אחד הדברים שזכיתי לעשות במהלך עבודתי ברדיו היה לעלות על תקליטורים מסחריים שירים עבריים מסרטי הקלטה ישנים שנמצאו בארכיון "קול ישראל". לחומר זה, שהיה עלום ונטוש בסרטייה, לא היה כל סיכוי להגיע לקהל הרחב והוא נחשב לחומר מת. יתכן שבהוצאתם לאור הענקנו לשירים אלו חיים מחודשים וליפים שבהם אולי גם חיי נצח. כזה היה המארז "ניגון עתיק" שבינתיים אזל מהשוק והפך פריט נדיר לאספנים ונכללו בו גם כמה משיריה של אלונה טוראל. אך הפנינה באוסף היה השיר "מכתבי אהבה" שכתבה אלונה עם תרצה אתר והושר בפסטיבל הזמר תשכ"ט 1969 בביצוע עדנה גורן וקובי רכט. גם היום אינני מבין מדוע השיר נשכח, אבד בארכיון ולא הופיע בשום תקליט. ב-1993 "גאלתי" את השיר מתוך סרט ה"מסטר" כשסוף סוף נמצא לו מקום של כבוד באוסף המדובר. לטעמי זהו אחד מהשירים היותר יפים ברפרטואר הישראלי אך עדיין לא הגיע למקומו הראוי.

אולם הפעם אני רוצה לספר על מעין "גלגולו של ניגון", על שיר אחר של אלונה טוראל. שיר שזכה להשמעות אין ספור ובוודאי עוד ישמע רבות כיוון שנכלל במה שאנו מכנים הקלאסיקה הישראלית. תחילתו של הסיפור כשמירה מאיר הזמינה אותי לחדרה בקיבוץ כדי לקרוא שני שירים חדשים שכתבה. השיר הראשון שמו "על שלושה וארבעה" נכתב למוסיקה שקיבלה מאלונה טוראל, ואילו את השיר השני הלחינה אלונה למילים של מירה מאיר והוא נקרא "כשהגשם יורד". עיקר גאוותה של מירה היה על השיר הראשון דווקא. לדעתה, היה זה אחד הטקסטים הטובים שכתבה אם לא הטוב שבהם, והוא יועד לחווה אלברשטיין. אחר כך שמעתי הקלטה של שני השירים וכרגיל היה בהם ניחוח וקסם מיוחד שהיו אופייניים לאלונה.

https://www.youtube.com/watch?v=39bklv7E3DM&feature=youtu.be

היה זה באחד מימי קיץ 1970 כשראיתי את מירה מהלכת בשבילי הקיבוץ ופניה אינם "כתמול שלשום". לשאלתי אם קרה משהו, ניסתה מירה להתחמק אך לבסוף אחרי הפצרות הסכימה לומר, כשהיא עדיין נסערת, שחוה אלברשטיין איננה מעוניינת בשיר. בו במקום קפצתי על המציאה והצעתי לה שגילה ואני (הצמד גילה וזיגמן) נשיר את שני השירים. אכן התחלנו לעבוד עליהם ותוך כדי חזרות הגענו למסקנה שעדיף שגילה תשיר אותו סולו ואני אלווה בגיטרה. בינואר 1971 הקלטנו באולפני "קול ישראל" סשן של מספר  שירים עם תזמורת גדולה בעיבודיו ובניצוחו של שמעון כהן, ביניהם נכלל השיר "על שלושה וארבעה" מילים מירה מאיר, לחן אלונה טוראל, ביצוע גילה רונן (היום גילה ארליך). השיר שנותר על סרט הקלטה שודר מספר לא רב של פעמים  ולבסוף גווע לאיטו ומצא את מנוחתו בסרטיית רשות השידור. יהי זכרו ברוך.

https://www.youtube.com/watch?v=teoE0g8w--c&feature=youtu.be

כל הופעה של תקליט חדש בביצועה של חווה אלברשטיין הינו חג לחובבי הזמר העברי. כך היה גם כשהופיע האלבום "צמח בר" ב-1975. מחברת CBS נשלחו לעורכי הרדיו מספר עותקים של "התקליט החום" – הכינוי שהענקנו לו על שום הצבע הדומיננטי של העטיפה, וכל עורך בחדרו הזדרז להאזין לתקליט החדש. הנחתי את המחט על הרצועה הראשונה ולאחר הפתיחה המוסיקאלית התחיל שיר: "כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך..." המשכתי לשמוע והיה נדמה לי ולא נדמה לי, ושוב נדמה לי ולא נדמה לי, האם זה תעתוע מוסיקאלי? עצרתי את הגרמופון וכיוונתי שוב את המחט. רצועה ראשונה בצד הראשון "אדבר איתך" וחווה מתחילה "כשאתה חיוור מצער מתחפר בשתיקתך...". המילים היו חדשות לי אבל הלחן... "אוו!" קראתי בהתפעלות עד שחבריי העורכים שהיו מרוכזים בשמיעה כמוני נבהלו מהקריאה. נבהלו? לא, אבל חשו שמשהו קרה. "זה ‘על שלושה וארבעה‘," אמרתי, והם לא הבינו על מה אני מדבר.

השיר "אדבר איתך" מילים של רחל שפירא מצוינות. במישור אחר "על שלושה וארבעה" מילים של מירה מאיר גם מצוינות. אך מסתבר שכל דבר תלוי במזל. לפעמים נדמה לך שכתבת את פסגת יצירתך והיא מוצאת את דרכה לעולם השכחה. לפעמים "נפלט" לך משהו ומבלי משים הוא מרגש כל כך הרבה קהלים שונים. ולפעמים אתה יכול לחכות למוזה, וכשהיא מגיעה אתה מבין שמישהו הקדים אותך ומה שכתבת כבר נכתב. הוא שאמרנו  לא רק פיס, אלא הכל ענין של מזל בחיים, אפילו פזמונים...  

חזור



מירה מאיר 2/20

"...ופתאום בום טרח מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע..." מי לא מכיר את "מעשה בחמישה בלונים" שכתבה מרים רות ואיירה אורה אייל? הקלאסיקה שבקלאסיקה. אבל  מי מאתנו יודע, כמה אכזבות רוותה המחברת כשנדחתה ע"י הוצאות הספרים? עד, עד שמירה מאיר, עורכת עם שאר רוח, משוררת וסופרת ילדים בזכות עצמה חשבה "שיש בזה משהו" (ואולי יותר ממשהו) ועל אף התנגדות ההנהלה החליטה להוציא את הספר לאור ויהי מה!

מה הופך מעשה אומנות, כל מעשה אומנות (ספרות, ציור, מוסיקה, וכו‘) ליצירת מופת? או במילים פשוטות –  מהו סוד ההצלחה? התשובה נמצאת בשאלה. אכן זהו סוד ולא סתם סוד, זהו סוד עלום, כמוס, שדורות על גבי דורות ניסו ומנסים לפצח, ללא הצלחה. לו הייתה בידינו הנוסחה המדויקת ל"איך עושים את זה" היינו כולנו מצליחנים, כולנו נבונים, כולנו חכמים, ובא לציון גואל. אבל לא. וזה אחד המסרים שניסתה מרים רות להעביר בספרה, שלא תמיד הולך כפי שתכננו. ולפעמים הבלון מתפוצץ, ולאו דווקא בגללנו.

כשמירה ואני הגענו לחברת התקליטים היה זה לאחר שניסינו את שירי הילדים שכתבנו על קהלים שונים. ההזדמנויות הרבות בהם נחשפו ילדים ומבוגרים כאחד לשירינו היו מגוונות, אם בהופעה, או בהצגה, או בחג מחגי הקיבוץ. ידענו בבירור שבידינו חומר שילדים בגילאים שונים והיכן שלא יהיו ייהנו ממנו. ואכן, כך גם חשבה הנהלת חברת התקליטים ונערכה להפקת התקליט. מירה מאיר כבר הייתה אז שם-דבר בשדה ספרות הילדים; די אם נזכיר את "שלולי" (איורים: יפתח אלון) או "הצב של אורן" (איורים: אורה אייל) ששניהם סיפורים על... ילדיה של מירה. סיפורים שיצאו את גבולות בית- המשפחה והקיבוץ, ומצאו מקום בלבבות ילדים רבים בארץ. הגדיל לעשות "הצב של אורן" שבגלל הפופולריות הרבה שלו נוספו לו כמה מוצרי לוואי כמו פאזל להרכבה לפי ציור העטיפה או מצעים לפעוטות עליהם מודפסים איורי פנים הספר.  והצב? מה איתו? הצב נשאר רק בסיפור. היום, אפילו הילדים של אורן (כן, כן, אורן גם הוא כבר לא ילד, הוא כבר אבא) מעדיפים לשחק בעכבר... של מחשב כמובן.  

לשבחו של מנכ"ל ובעל חברת התקליטים יאמר שהוא נענה לכל בקשותינו. ומה בסך הכל ביקשנו? ביקשנו אולפן הקלטות מתקדם וקיבלנו את אחד האולפנים המובילים בארץ. ביקשנו נגנים טובים וקיבלנו נגנים מהשורה הראשונה, נגני התזמורת הפילהרמונית שניגנו בכלים חיים-אקוסטיים (לא כמו היום שהכל אלקטרוני דיגיטלי קר ומנוכר). ביקשנו מעבד טוב וקיבלנו את יאיר רוזנבלום (שפרש בגלל נסיעה לחו"ל) והחליף אותו רוני וייס, אז מוסיקאי צעיר מוכשר ובעל חוש הומור גם בעיבודיו. ביקשנו במאי טוב כי התקליט עשוי מלל, שירים, ואפקטים נלווים (היום היו קוראים לזה "הסכת") וקיבלנו את דני ליטאי.  ביקשנו שני  שחקנים טובים וקיבלנו את אלי גורנשטיין שאז פרץ לתחום הבידור הישראלי כשחקן וזמר ואת דליה פרידלנד שחקנית ותיקה עם רזומה עשיר בעשייה רבת פעלים עבור ועם ילדים. כאן  נציין  לטובה את הופעתה הבלתי נשכחת ב"מועדון החתול שמיל" של הערוץ הראשון ותקליטים מוצלחים כמו "שמוליקפוד" ו"זרעים של מסטיק" בשיתוף ילדי קיבוץ בית אלפא (מוסיקה: נחצ‘ה הימן, מלל: לאה נאור). וכמעט שכחתי: מי שעיצב ואייר את עטיפת התקליט היה לא אחר מאשר דני קרמן... אז מה עוד יכולנו לבקש? אפילו לדעת אלו הממעיטים בדרך כלל, היה זה צוות מנצח.

קשה לתאר את ההתרגשות למראה התקליטים שזה עתה הובאו מהיצרן והועמדו על גבי האצטבאות  כחיילים המוכנים למשימה. ריח העטיפות שיצאו מהדפוס מעורב בריח הויניל השחור המחורץ היה משכר, כמו אביב חדש, כמו חג שחיכו לו, והוא הגיע! היה נדמה ששאר התקליטים ותיקי-המחסן עומדים על המדף, מבוישים. עד כדי כך  היינו באופוריה כאילו אין דבר אחר  מלבד "דליה ואלי והתוכי המתנדנד ביער הקסום וגם בת יענה הביישנית והדג המדבר וכו‘ וכו‘...." וכותרת התקליט ממשיכה וממשיכה  והיא  עשויה מעין מבוך מעוגל  המצריך לסובב את העטיפה, כתנאי לכניסה למרכז  בו רשומים באותיות קטנות שמות המשתתפים (ולמי שכבר נגמרה  הנשימה רק  מתיאור  הכותרת הארוכה נא לפנות בתלונה לקרמן).

תמונה (עטיפה של התקליט)  

מספר מבקרי מוסיקה שהיו ראשונים להאזין לתקליט העירו כמה  הערות, לא מהותיות, ובאופן כללי הייתה שביעות רצון טובה עד מאוד. לכן היינו בטוחים שלמחרת הפצת התקליט "נכבוש" את כ--ל ילדי העולם, ואם לא את כל ילדי העולם אז לפחות ילדי המדינה ישירו את שירינו, ואם לא כל ילדי המדינה אז לפחות ילדי ההתיישבות העובדת, ואם לא כל ילדי ההתיישבות העובדת אז לפחות ילדי הקיבוצים, ואם לא ילדי הקיבוצים אז לפחות ילדי... קיבוצנו. טוב, זו לא חכמה, כיוון שבנחשון בכל מקום בו הלכת שמעת את השירים מתנגנים; ממרומי הסילו עד תחתית הבריכה, בענף הצאן או בחריש בשדות, בחדר האוכל או בפלחה, באולפן לעברית או בגני הילדים.  בכל פינה בקיבוץ הייתה הרגשה ש... הנה, עוד רגע,  והשירים של הבית שלנו, "פורצים" החוצה.

קישור:  

אנחנו יוצאים למסע הגדול - דליה פרידלנדר ואלי גורשטיין

קישור:

שיר המסע חברי קיבוץ נחשון

והימים חולפים, שנה עוברת והמנגינה נשארת ב... נחשון. וכלום. אין קול ואין בת קול, אין הד ואין עונה, גורנישט, נאדא, זירו, אפס. בחנות המוסיקה המרכזית בירושלים, בכיכר ציון, לא שמעו על התקליט. התקליט עוד לא הגיע אליהם. לשאלתי אם עדיין נמשך המצור מימי הבריטים ענה לי אורי ספיר בעל החנות, שהמצור, לפחות על האזור שלו, נמשך עוד מימי הטורקים. שליחים שנשלחו לחיפה חזרו כלעומת שבאו ובפיהם תשובה שלילית "התקליט לא מוכר". מה קורה פה? ניסיון נוסף. אני שואל את בעל החנות לתקליטים ב"פסז‘ דיזנגוף" בתל אביב, מרחק של שלוש דקות ושבע עשרה וחצי שניות על השעון הליכה ממשרדי החברה והמחסן, אם ניתן לקנות את התקליט "דליה ואלי והתוכי המתנדנד ביער הקסום..." והוספתי וכו‘ וכו‘ – פשוט כי היה חבל לי לבזבז את זמנו של המוכר על כותרת שאף פעם לא הייתה ארוכה ממנה. הוא הביט בי כמו תרנגולת שמתבוננת בשמים, בליל ירח מלא, ואמר: "יש לנו סוּפֶּרקַלִיפְרַאגִ‘ילִיסְטִיקעֶקְסְפִּיאַלִידוֹשֶס עם ג‘ולי אנדריוס" מצלילי המוסיקה. לרגע קפאתי על מקומי. הופתעתי, נדהמתי לשמוע את הסיסמה הסודית, וכדי להיות בטוח שזה שעומד מולי, הוא אכן "שושו" אמיתי ("שושו" הוא כינוי למי שעוסק בעניינים שהשתיקה יפה להם כגון ריגול, סוכן חשאי וכדו‘) נגעתי באף וקרצתי בעין המוסכמת וכשלא החזיר לי נפנוף באוזן שמאל שלו, הבנתי שהוא סתם מוכר תקליטים תל-אביבי פשוט. "אז אין לכם את דליה ואלי וכו‘ וכו‘?" שאלתי, "תבין בעצמך" הוא אמר בקול נעלב והוסיף בלעג "וכו‘ וכו‘"

הייתה זו תעלומה שהמסתורין בה רק הלך והתעצם. הלא אני בעצמי ראיתי את התקליטים על מדפים ובהתחלה הפיצו כמה עשרות מהם, אז מה קרה בהמשך? מסתבר שמנהל החברה שגם היה המנכ"ל, ואמרגן, ומפיק פסטיבל הילדים, ובעל עסקים, ומה לא, הפסיד את כספו, או כמו שכתבו בעיתונים "נקלע לקשיים פיננסיים", ואז כדי להראות לפקידי המס את גודל הפסדיו הוא השאיר בכוונת מכוון את התקליטים שלנו כעיגולי פלסטיק שאין להם הופכין. אחר כך בשקט בשקט, בחשאי ובאין רואים, בלילה סמיך משחור, כיאה ל"בלון מנופח", הוא "התנדף" מהארץ ועקבותיו "התאדו" באמריקה הגדולה.

ונשארו חובות, ונשארו אכזבות, ונשאר מועדון שבורי הלבבות... והתקוות?

"פתאום נשבה רוח חזקה חטפה את הבלון האדום והעיפה אותו עד לעננים. אלון נפנף בידיו וקרא שלום שלום בלון אדום. עמדו הילדים נפנפו בידיים וקראו בקול אל השמים: ‘שלום שלום בלון אדום שלום שלום בלון אדום‘... " ("מעשה בחמישה בלונים", מרים רות).

חזור לתוכן



מהארכיון של זיגמן 1/20
שת"פ נחשון וזיגמן
זיגמן חבר גרעין "שריג", שיתף פעולה עם מירה וחברים אחרים ביצירת שירים לחג ה-25... לשמיעת השירים 

חזור לתוכן


עוד חוזר הניג‘וס 11/19

הטייפ הקטן שהתניע לאביהו מדינה את הקריירה

בחדר הקטן בקיבוץ נחשון היו ברז מטפטף, ארבע כוסות וטייפ סלילים של סוני. מי ידע שיום אחד הטייפ הזה יקבל תפקיד מרכזי בקורות המוזיקה המזרחית בישראל, כשיזניק את הקריירה של אביהו מדינה וגם את חיי האהבה שלו.

מה הם לא עשו לחברת הקיבוץ? הכל התחיל בלחשושים קטנטנים מתחת לפני השטח שהפכו מהר מאד לרחש-בחש בגובה הדשא, אחר כך לרמיזות ש"יש לה את זה" שהתפשטו כמו להבות בחורשת אורנים בקיץ, עם פצפוצי אצטרובלים ושרף דליק והפכו לרכילות גלויה וקולנית. עכשיו כאשר כולם דיברו על כך בקול רם, ש"יש לה את זה" לא הייתה ברירה אלא להביא את עניינה של החברה לוועדת חברים ומשם הדרך קצרה לאסיפת הקיבוץ.

 ומה לא אמרו על החברה באסיפת הקיבוץ? שהיא לא "שיתופית" שהיא לא "שוויונית", שמזמן הייתה צריכה לשכוח את הרגליה ה"עירוניים" ובכלל הייתה זו הזדמנות מצוינת לכל ה"אידאליסטים" לחזור ולדקלם את הסיסמאות הידועות שמקורן היה מאחורי מסך הברזל.

והחברה ? נאלצה להודות במופע מעורר חמלה, בדיון צולב (היום היו קוראים לזה שימוע) שאכן "יש לה את זה" בארון. ומה היה "הזה" שהחביאה ושכולם נרתעו מלציין את השם המפורש? היה זה מכשיר טלוויזיה קטן, סך הכל 13 אינץ‘ שחור לבן, שקלטו בו רק את הערוץ הראשון (לא היו אז ערוצים אחרים), בלי אנטנה חיצונית כך שמרבית הזמן התמונה הייתה מטושטשת. וליצני חצר- המשק היו אומרים שאין צורך לעלות לירושלים כדי לראות שלג אלא מספיק להיכנס לחדר של רוחצ‘ה ולהביט במסך.

 החלטת אסיפת החברים שנערכה במוצ"ש כלשהו בשנת 1968 הייתה שעל החברה להחזיר את המכשיר המאיים על לכידות הקבוצה - להוריה, ולהמשיך לצפות ביחד עם כל הקיבוץ בטלוויזיה האחת והיחידה המוצבת בחדר האוכל. ושאול הציניקן הוסיף שאת חוויותיה מחיים יבין היא יכולה לשמור לעצמה ולא חייבת לחלוק עם שאר החברים. הסעיף השני שהועלה באותה אסיפה היה סעיף זניח, העברה של כמה צעירים וצעירות, לא נשואים (ואני בתוכם) מהצריפים שעוד נשארו מהעלייה לקרקע ב-1950 למבנים החדשים. החלטת האסיפה: האישור ניתן פה אחד.

 יהודית ואני עברנו לאותה הכניסה. יהודית קיבלה את החדר הגדול ואני התגוררתי בחדר הימני הקטן. היו בו מיטה, כוננית, ארונית לבגדים ולא יותר. אבל למי אכפת. חלקנו במשותף כיור אחד עם ברז מטפטף, חמש כוסות פיירקס שאחת מהן התנפצה לרסיסים תוך כדי המעבר (אז נשארנו עם ארבע), וקומקום חשמלי משותף שרתח רוב שעות היום והלילה. הטוסטר והמקרר הקטן היו בכניסה השנייה. כשבני משפחתה של יהודית באו לביקור והיא לא הייתה, אני הייתי המארח. וכשהגיעו חבריי ואני לא נמצאתי, דאגה להם יהודית כאילו היו בני משפחתה.

 בצריף שנעזב גרתי עם נחום הכנר. נחום שהיה מוזיקאי מדופלם וידע סולפג‘ (טכניקת שירה והוראת תווים) על בוריו, היה לי לעזר: בכל פעם שצצה מנגינה בראשי וחששתי שהיא תלך לאיבוד, הייתי מפזם לו והוא היה מעלה אותה מיד על הכתב. ואם קרה שהמוזה ביקרה בחדרנו ונחום נעדר, הייתי מחכה לו בציפייה דרוכה ובינתיים מזמזם לעצמי באובססיביות את המוזיקה שהמצאתי, כדי שלא תישכח. בדרך כלל הזמזום השני היה אחיו התאום של הראשון, השלישי כבר היה גיסו של הראשון, ואילו בגרסה ה-16 שמעתי את עצמי מזמזם קורל של באך. עכשיו כשעברנו למגורים החדשים ונחום הלך בעקבות אהבתו לקיבוץ אחר, הייתה לי בעיה - איך לשמר מנגינות שהופיעו ללא התראה מוקדמת.

 הפתרון המיידי היה לבקש מרכזת ועדת התרבות ויזה לשימוש ארוך טווח בטייפ של הקיבוץ, אך זה לא היה מעשי משתי סיבות: האחת, כבר חודשים שאין ועדת תרבות פעילה והרכזת מחליטה פה אחד מה שבא לה ולכן לא היה סיכוי שתכריע לטובתי; והשנייה, גרי, הממונה על ההקלטות, התחיל לעבוד ב"צוותא" תל-אביב והיה חוזר הביתה בשעות לא שעות. הפתרון היחיד שנראה לי היה לגייס את רשם-הקול הפרטי הסודי שהיה לי בבית הוריי, אך לאחר שראיתי את הזובור שעשו לרוחצ‘ה חשבתי פעמיים. איזה פעמיים? חשבתי כל השבוע אם אוכל לעמוד בפני האסיפה עם טיעונים של הבעד והנגד, וההתלבטות הייתה כל כך עוצמתית עד שמרוב מחשבות לכאן או לכאן הרגשתי שאני הופך סכיזופרני. לבסוף הבאתי את ה"זה" שלי לקיבוץ לא לפני שהצהרתי שאם יצטרכו הוא יועמד גם לטובת הכלל. עד כמה שאני זוכר הוא שימש פעמיים כנגן בחוג לריקודים ובזה שילמתי את חובי לחברה.

 היה זה טייפ סלילים מצוין של סוני, עם שלוש מהירויות וארבעה טרקים, מיקרופון צמוד ומקומו כבוד על הכוננית (היה זה המקום היחיד שנשאר בחדר הקטן והדחוס). הוא הועמד בהיכון - כפתור הרקורד האדום היה לחוץ בכל שעות היממה ולאט לאט התמלאו סרטי ההקלטה זמזומים אין ספור.

 באחד מביקוריו של אורי שבח בחדרי הקיבוצי, הצטרף אליו, חבר, שיפוצניק במקצועו, שתוך כדי הרכבת האינסטלציה והאריחים או סיוד הקירות והתקרה, גם הוא היה מזמזם לעצמו. דעתו של אורי הייתה שהמנגינות שלו יפות וכדאי לתעד אותן. ומכיוון שלאותו חבר לא היה מכשיר הקלטה, ומכיוון שאותו חבר ידע לנגן רק שניים וחצי אקורדים בגיטרה (רק כדי לסבר את האוזן בוב דילן מנגן את שיריו בשלושה אקורדים בלבד, חצי אקורד יותר מהשיפוצניק הנ"ל), ביקש אורי שאשמש טכנאי הקלטות ומלווה בגיטרה בו זמנית. המנגינות אכן היו ערבות מאד, בעלות גוון מזרחי או כמו שעתידות להיקרא "זמר ים-תיכוני", והחבר ששמו היה אביהו החל להגיע אלי בתדירות הולכת ורבה.

כשהתפרסם קול קורא מרשות השידור על אודות תחרות הזמר המזרחי "למנצח שיר מזמור תשל"ב-1971", קיבלנו בקורת רוח עצומה את העובדה שהתקנון אינו מחייב כתיבת תווים ומספיקה הקלטה ביתית אז...שלוש ארבע לעבודה. בחדוות היצירה הונצח אורי שבח בקולו על הטייפ שבחדרי, וועדת השופטים שקיבלה למעלה מאלף שירים אהבה מאד את החומר שלנו והעבירה אותו עם עוד שמונה שירים נבחרים לשלב המעשי - הפסטיבל עצמו. הללויה. אני מוכרח להודות שמחיאות הכפיים של הקהל בבנייני האומה שאהב את שירינו, היה סוג של רעש משכר ומסמם, מכאן ואילך המשיך אביהו להקליט את הסקיצות לתחרויות הבאות בחדרי הדל והמשיך ובכן, לזכות.

  ביום קיצי אחד התעכבתי לנוח, אחר העבודה, בחדר האוכל בפינת הלחם, הריבה והחלב, משוחח עם חברים. באופן טבעי הדיבורים נמשכו שעה ארוכה. ובעוד אני מרחף ברומו של עולם ושוכח שמחכים לי, הואילה יהודית שכנתי הטובה להיות ארצית יותר ולארח את השיפוצניק המזמר כמו שעשתה בפעמים קודמות (זה נודע לי רק בדיעבד). אביהו מדינה שנעשה בינתיים לבן-בית (הייתה לו הכוס הפרטית שלו בכיור, ומברשת שיניים מעל לכיור) ושנהג להביא בביקוריו שהלכו ותכפו חאוואג‘ לקפה, סחוג וחילבה, פיתות ושאר ירקות החל להפחית משום מה את "זמזומיו" בחדרי אך לעומת זאת שירתו בחדרה של יהודית הלכה והתעצמה. עד שהשירים הכי יפים שלו היו בסופו של דבר ילדיהם המשותפים.

 לא פעם אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אילו אסיפת החברים הייתה דורשת ממני להחזיר את הטייפ להורי (ראה מקרה רוחצ‘ה) והסוני לא היה משרת אותי ואת חברי. האם יתכן אז, שאורי שבח לא היה זמר? האם יתכן שאביהו מדינה לא היה מתפרסם? האם יתכן שלא היו השירים היפים שלו (מ"יעקב התמים " עבור ל"חידה את לי" ועד "שבחי ירושלים") יוצאים לאור? האם יתכן שיהודית הייתה נשארת בקיבוץ ונשואה למישהו אחר? ואפשר להוסיף עוד הרבה "יתכנים". ויתכן שלזה התכוון הקופירייטר כשהבריק והמציא את "אין כמוני יש לי סוני!".

חזור לתוכן


אלעד ירד אל הירדן 10/19

באחד מצהרי, חדר האוכל הקיבוצי, בשיא הפעילות הקולינרית, על רקע היוצאים ונכנסים, ורעש הצלחות והסכו"ם, גוחן אלי מוניו, המזכיר הטכני, מעבר לגבי-החברים היושבים איתי לשולחן, ולוחש לי באוזן, (בעוצמה שמספיקה בכדי להגיע לרחבה החיצונית), שהוא הסיר בול ממכתב הממוען אלי, ושואל אם זה בסדר. "ואם זה לא בסדר, אתה תחזיר את הבול לבעליו?" ועוד לפני שהמגישה מגיעה, עם הגולאש היומי, המופק מתרנגולי הודו מקומיים, שסיימו את מחזור חייהם בדרך לא דרך, הוא מספיק לבשר לי שזו מעטפה שנשלחה מנעמי שמר. "אולי גם תענה לה במקומי?" "אין לי זמן..." מתנצל מוניו, ותוך שהוא מתרחק הוא מוסיף "מסור לה תודה על הבול ששלחה כדי להשלים לי את הסידרה החסרה".

קאט!

 מתי הייתה "ההיתקלות" הראשונה שלנו? יתכן שהיה זה  בסוף הופעתה המוצלחת  בקיבוץ, כאשר הציעה  לשיר משיריה לפי בקשת הקהל. תוך התלבטות המאזינים מה לבקש, מתפרץ שחורי, הג‘ינג‘י ענק הגוף, o-bladi-o-blada, תשירי לנו את o-bladi-o-blada. "גלים קלילים" של גיחוך שהפכו אט לאט לצחוק מתמשך הביאו את שחורי האדמוני להסמיק ולהתחבא מאחורי גבה של מיכל, שהייתה בערך, קצת פחות מ"רבע" הג‘ינג‘י עצמו. ונעמי, בחינניות "חברים, כנראה שלא הסברתי את עצמי, הכוונה למי שעוד לא הבין – לשירים שלי. נעשה ניסיון נוסף, כן! מי?"  - אני - איזה שיר? "תישן חמודי תישן". שקט. שקט פריך. שקט פריך ומביך. נשמע רק המהום סיבובי הוינטלטור שכוון לבמה (עוד לא היו מזגנים במועדון לחבר) ונראה לפי הבעת פניה, שנעמי רוצה לחזור בה מ"התכנית כבקשתך" שהציעה. התבוננתי בה ולפתע דמתה למורֶה למתמטיקה, זה שהיה לו מבט של תוכחה מהול בשמינית של הרגשת התנשאות לפני שהיה חוזר על המשפט ה"חינוכי" האלמותי שלו: "אתה?!... ממך לא ציפיתי... אתה יכול הרבה יותר אבל אתה לא מתאמץ". אותו מבט בדיוק התנוצץ כעת בעיניה של נעמי. "ובכן", אמרה, "אכן זה שיר שלי אבל המילים של ניסים אלוני". "אז מה זה שונה מ‘מה עושים העצים‘ עם המילים של ע. הלל?" ניסיתי להתגונן, "או ‘מיכאל‘ של ילן שטקליס - ששרת קודם לכן?" הוספתי. "כן, אבל אני לא מצחיקנית כמו יוסי בנאי ואילי גורליצקי (שאז הופיעו במשותף בשיר הנ"ל). לכן לא אשיר את השיר הזה". ההרגשה הייתה של חמוץ-מריר וזאת אחרי התרוממות הרוח והכמעט אקסטזה שהייתה בשירת ה"יחדיו", אך נעמי התעשתה וסיימה את התוכנית בשירה "מחר" ואנחנו יחד אתה.

 .עכשיו אני יושב בדירתה של נעמי שמר, במקום הכי טבעי, ליד הפסנתר, וזאת ביוזמתה של חברה משותפת וההזמנה שהגיעה במכתב. נעמי בשמלה ארוכה הנגמרת בכפות רגליים יחפות, ואני בשיער גולש ולא מגולח - ביטוי מוחצן לשחרורי סוף סוף מהצבא. מפרטט בגיטרה ונעמי מקלידה את הפסנתר. יכולנו להמשיך את הג‘ם-סשן עוד שעה ארוכה, אבל הרי לא לשם כך התכנסנו. אני מראה לנעמי את המילים ומתנצל שהשורות לא ישרות (טרום תקופת המחשב, ואני מדפיס רק באצבע אחת) "בלי תירוצים, תתחיל לשיר!" היא פוקדת, ואני מתחיל "אלעד ירד אל הירדן \ הוא ראה הכל פורח \ למלוח אותו הריח \ ממש כמו בראשונה", ובקושי גומר את הבית הראשון מחוסר אוויר. "נעמי, שמת לב שיש לי בעיה של נשימה בשורה השלישית?" ופתאום, משום מקום, מופיע המבט של נעמי שהיה לה אז בהופעה בקיבוץ, המבט של המורה למתמטיקה, ונעמי בקול תקיף: "יש לך יותר מבעיה אחת בשורה השלישית".

קאט!

הבנתי שאני בבעיה, כאשר עוד ועוד חברים גויסו בצו-שמונה וכוננות הוכרזה בצבא. ברדיו דיברו בהתחלה בערפול מה, על "תזוזות בצפון", אך כשהרמטכ"ל הזהיר במפורש מה עלול להתרחש אם תהיה התערבות סורית בירדן הייתי בטוח ש"זהו-זה, הלך עלי". הקיטבג כבר היה מוכן להחזרת הציוד, המדים שהושארו למילואים כבר כובסו וגוהצו, ואפילו יפה הכובסת סידרה לי אותם בתא שלי, תא מס‘ 125 עם "ברכה חמה בצאתך לחיים האזרחיים". ואז, באמצע ארוחת הצהריים בחדר האוכל ההומה מסועדים, הגיע הצלצול הלא מיוחל, ומוניו המזכיר הטכני "שאג" את שמי וסימן בידו שיש לי טלפון.

במסגרת הצבא הופענו דודו זכאי, גילה רונן ואני כשלישייה. דודו כבר היה חייל משוחרר, גילה עמדה להשתחרר בעוד שבועיים, ואני התכוננתי להגיע לבקו"ם בעוד יומיים, וזהו, "לבקוע" לאוויר החופשי. ואז, שיחת הטלפון בה נאמר שצוותנו גילה ואני עם שייקה אופיר, ועלינו להתייצב מחר ב"קפה-קליפורניה" בתל אביב כדי לרדת לבקעה. בפקודה!

שכנעתי את גילה שתישאר בביתה ולמחרת בשעה היעודה נפגשנו רק שייקה ואני. שייקה מסורק, מסודר, מדיף "אפטר שייב" יוקרתי שניתן  להריחו כבר מפרישמן פינת דיזנגוף, חולצה לבנה קצרת שרוולים והדוקה רומזת על גוף גמיש, מכנסיים שחורות מגוהצות בקפידה בכפלים הנכונים, ונעליים שמחזירות את בוהק דמות המתבונן בהם. חסר רק זר פרחים ביד והנה הבחור הולך ל"רנדוו" של  חייו. ואני מהרהר "בן-אדם אתה בסך הכל יורד לבקעה מקום זיעה ולכלוך ואבק בדרכים אז מה העניין", אבל שייקה כמו שייקה תמיד דופק הופעה, ומנצל את הזמן עד להגעת הג‘יפ כדי לעשות לי תיאטרון רחוב. כשהוא מוודא שאני לא מעשן, הוא מוציא מכיסו קופסת גפרורים, מראה לי אותה, מעלים אותה ומגלה אותה חליפות - טריקים של קוסם. אחר כך בלבולי לשון "אתה מופיע עם ליגה נורן (גילה רונן)," וקטעי מערכונים ופנטומימה, היה רק חסר  שיזרוק אש מפיו ויעשה ג‘אגלינג והקרקס יהיה מושלם. ואני משתהה, לא מאמין. אני הקטן, עומד מול האגדה המופלאה שעושה הצגה, לקהל של איש אחד, שכמעט נופל מצחוק בין הכיסאות והשולחנות, על המדרכה, בכניסה ל"קפה-קליפורניה". בהמשך נתתי לו להבין שהוא לא צריך אותי בתור "אומן" מה גם שאני חסר את גילה, איתה אני שר (בתור קהל הייתי שמח להתלוות אליו), והוא מצדו הבין שכבר רוויתי מהצבא די והותר ושיחרר אותי מהמטלה הפתאומית הצפויה הזו. ובעוד אנחנו לוחצים ידיים ונפרדים אני שואל אותו "ומה שלום אלעד"?

קאט!

"איצ‘ה קורא לך". בדרך כלל היה זה משפט קוד, לריתוק, או קנס, או נזיפה לתיק. אני מריץ בראשי כמו סרט את החודשיים האחרונים, מנסה לאתר מה לא היה בסדר מאז הריתוק האחרון. בהרגשה של ספק אשם ספק זכאי מתייצב מול סא"ל איצ‘ה קצין החינוך, היושב בכיסא מנהלים רחב, מניע את עצמו מצד לצד ובקולו המאנפף שואל "מה קורה?" זהו, ככה זה תמיד מתחיל" - אני אומר לעצמי, ואז להפתעתי הוא משנה כיוון ומספר שצריך להגיע מישהו מהצנחנים שרוצה להצטרף ללהקה והוא מבקש שאשמע אותו ואחווה את דעתי על כישוריו המוסיקליים. ואכן, בשעה היעודה, מופיע בחור, תמיר, מסופר ומגולח למשעי, כומתה אדומה מכותפת בצד שמאל, על החזה כנפי צניחה מבריקים, בגדי דגמ"ח שנראים חדשים   (כנראה שאף פעם לא היו בשימוש) עם חגורה מהודקת ונעליים אדומות, כאילו יצא עכשיו מהפוסטר "אחריי לצנחנים". אלא שבמקום M16 הוא מחזיק גיטרה. אני שומע אותו, ובדיווח שלי לאיצ‘ה אני מציין שלאלעד אופיר יש קול נעים, מנגן יפה ובהחלט יוכל להשתלב בלהקה.

  קאט!

 לחיצת ידיים ואני שואל "ומה שלום אלעד?" ושייקה באחת, נכנס לדמות של ז‘למן הוותיק איש העלייה השנייה מהמערכון הידוע, ואומר במבטא של החלוצים של פעם "אלעד ירד לירדן"(במילעיל), ואני צוחק והוא צוחק, והמשפט ה"מחוזי" הזה מתחיל לנקר בראשי, והמילים והמוסיקליות האלה(לשון נופל על לשון) לא מרפות ולאט לאט הולכות ומתגבשות למשפטים ומשפטים לבתים ובתים לסקיצה של שיר שעדיין זקוק לשיפורים קלים.

קאט!

בקושי גומר את הבית הראשון מחוסר אוויר. "נעמי שמת לב שיש לי בעיה של נשימה בשורה השלישית?" ופתאום משום מקום מופיע המבט של נעמי שהיה לה אז, בהופעה בקיבוץ, המבט של המורה למתמטיקה, ונעמי בקול תקיף "יש לך יותר מבעיה אחת בשורה השלישית". "מה הבעיה?" "ראשית השתמשת במלוח", ואני רוצה לומר לה - "רציתי ל‘התכתב‘ עם ‘חורשת האקליפטוס‘", אבל נעמי לא מוכנה לשמוע, חותכת את האוויר בתנועת יד נמרצת ומהסה אותי באומרה: "מלוח זה רק שלי (כאילו יש לה בעלות על המלים) אתה תסתפק בהרדוף". וכמי שהבקעה הייתה מקום ההופעות העיקרי שלו, כשאומרים לי הרדוף בשבילי זו "ארץ המרדפים", זה גששים שהולכים ראשונה ובעיניי הנץ שלהם מבחינים בעקבות נסתרות של אויב חבוי, של "נגמ"ש על "שביל הטשטוש" היוצר מסך אבק סמיך, ושיחי הרדוף ירוקים עם פרחי אדום לבן על שפת הנחל המשתקפים במימי הירדן. חושב רגע, מביט על נעמי שמר, מהנהן בראשי ומסכים עם התיקון.

 

"ובאשר לבעיית הנשימה מה הבעיה?" נעמי מכה באצבע צרידה, ואומרת בשיא הפשטות: "סינקופה!"

אני אוחז בגיטרה ושוב מנסה את הבית הראשון, השתק והטעמה (סינקופה) על ההברה הראשונה בשורה השלישית, והרדוף במקום מלוח ופתאום הרגשה של שחרור, סוף סוף, אפשר לנשום בלי מאמץ, ככה בטבעיות, והמילים שהיו בתוך סד יוצאות לחופשי והסקיצה נקבעת לשיר  והשיר עף למרחב הפתוח. תודה לך נעמי. ותודה לך שייקה.

סוף !

חזור לתוכן

ההקלטות של גרי 9/19

קישור לכתבה ב-YNET בה פרסם זיגמן את הכתבה ב- 1/9/19

בין מחבבי הגיטרה שביננו היה הסכם סמוי, לא כתוב, אבל "חתום" בחברות, שכל מי שמגלה "פוזיציה" חדשה או אקורד לא ידוע, מעביר מיד את צורת האיצבוע לאחרים.

חוברות ללימוד גיטרה כמעט ולא היו, ואלו שיובאו מחו"ל, היו יקרות מדי בשבילנו, כך שכדי לאתר אקורד מסוים, נאלצנו להאזין לתקליטים ולהטריד בכך את האחד והיחיד שברשותו היה – הפטיפון. או לשבת שעות עם הגיטרה ליד הרדיו הישן ולנסות להצמיד אקורדים, לשירים שחלפו במרוצה. והייתה עוד שיטה אחת, מחתרתית משהו, לחפש בעיתון פרסומת, או תמונות של להקות ונגני גיטרה  ובעזרת "זכוכית מגדלת" לנסות "לשמוע" מתוך הטשטוש ההולך ומתפשט, עם הגדלת המיקוד, אם זה אקורד מז‘ור או מינור. ואם היה זה נגן שהחזיק את הגיטרה הפוך כמו פול מקרטני לדוגמא, הייתה התוצאה מסובכת עוד יותר...

באשר לצורת הפריטה, כלומר מה עושה היד הימנית, היינו משתדלים לשבת בשורה הראשונה, ועינינו מפוקסות לתוך יד האומן. גם לא התביישנו לגשת לאחר ההופעה ולבקש מהזמר או הזמרת שייראו את צורת החזקת המפרט, או צביטות הציפורניים במיתרים.

באותו יום קיצי ומתיש, כזה ש"זקני המקום" זוכרים (אם עדיין זוכרים) שצריך לשתות הרבה מים וגם לפתוח "בהורה ממטרות" שעל גגות הלולים – אחרת לא יהיה מי שייצר לנו ביצים. באותו יום כשברקיע השמש "בפול ווליום", אני מבחין מרחוק מצד גבם, בשלושה צעירים, המפלסים להם דרך בתוך גלי החום העולים מהאספלט הרותח. הוא והיא והוא. הוא והיא הולכים די צמוד, חבר וחברה, וזה בסדר וזה יפה. וההוא השני כמו סחב‘ק סוחב על כתפו גיטרה מגולה, עירומה, ללא תיק, בלי נרתיק, אפילו נטול כיסוי זול מפלסטיק שחור, וזה לא בסדר וזה לא יפה. להחזיק גיטרה, כמו מעדר, כמו שהולכים לעישוב מילונים? חילול הקודש! הרי השמש תפוצץ את העץ, והמיתרים להיקרע, איזה זלזול. מאידך יש הזדמנות לתפוס מישהו שאולי יודע איזה אקורד שחסר לנו. רגע של הסחת הדעת והוא והיא וההוא עם הגיטרה נעלמים במבוך שבילי הקיבוץ ולך תמצא אותם.

בערבו של אותו יום מצמיא ומהביל, בדרך לחדר האוכל תופס אותי גרי, המסגר של הקיבוץ שידי זהב לו ומחוץ לשעות העבודה הוא ממונה מטעם "ועדת התרבות" על מכשיר ההקלטה היחיד של הקיבוץ. זהו טייפ סלילים "גרונדינג" – שבמרכזו ,"עין" ירוקה ברורה גדולה המתמלאת או נחסרת  בהתאם לעוצמת הצליל המועבר אליה, בחוט ארוך ארוך שבסופו מיקרופון מרובע, ו"פניו" מרושתות . מה שלא ברור הוא, איך הצליח המכשיר, כמוצר גרמני , להסתנן באותם הימים, לתוך מעוז של השוה"צ וזה צע"ג (צריך עיון גדול). וגרי אומר בהתרגשות שהוא חייב להשמיע לי משהו. בתור אחד שהקליט והשמיע לנו הרבה נאומים, הרצאות, וכל מיני קטעים על מלחמת המעמדות, על סוציאליזם וציונות, על עוני ופרודוקטיביות, ונדמה  לי שגם את קולו  של מארקס  הצליח ל"פלח" (אולי מאיזה תקליט ישן), על אחד כזה אני סומך בשתי אוזניים ואין לי ספק שגם הערב הזה, יגמר במיני סדרת חינוך. ואנו עולים לחדרו (חדר הוא הכינוי הקיבוצי לדירה).

הרכבת הסלילים לוקחת שניות אך התחממות ה"טייפ" (מכשיר הפועל על מנורות) אורכת כמה דקות.  גרי מנצל את הזמן כדי להכין "כוס נס" מוקצף ידני, בסיבובי כפית מהירים  בווירטואוזיות השמורה רק לו, תחליף ל"אספרסו" העירוני, פיצוי על ארוחת הערב שהלכה לנו. לגימה מהקפה ו  – "מחמאות גרי, על ידי הזהב שלך, תחזקנה ידיים עבריות, אבוס אידק" – ועוד לגימה מהקפה, וזהו, הכל מוכן. הסלילים על מקומם, לחיצה חזקה על הכפתור, וסרט ההקלטה מסתובב. פתיחה של גיטרה: אגודל על הבס ושתי פריטות על המיתרים העליונים בהטעמה. ושוב, אגודל על הבס ושתי פריטות על העליונים, והשיר מתחיל. ואני, מופתע, נדהם, קולט מיד שזו בוסה-נובה עם הרמוניות נכונות, בולע את המילים, שותה את הצלילים (עם ה"נס" שכמעט התרוקן). מרוצת המספרים הקבועים במכשיר מראים על שלוש דקות ועשרים ותשע שניות  של יופי שאף פעם לא שמעתי. מי כתב אז "בוסה-נובה"? ועוד  בעברית? אפילו מתי כספי עם המקצבים הדרום האמריקאיים ההורסים שלו , לא נראה עדיין  באופק (נצפה בנהריה בשיעורי פסנתר). כבר ידענו על סטן גץ שהשמיע לנו את המקצב המשגע בתקליט היחיד שהיה בקיבוץ, גם שמענו על ג‘ואו ז‘ילברטו, אבל מישהו ישראלי? ואני מיד מבקש מגרי להתחיל שוב את השיר אני כמעט מהופנט "הפכפך כאביב" – וכמו מנטרה – "כן או לא, כן או לא" וחוזר "כן או לא כן או לא" מה זה? מי זה? גרי מוציא את הפתק שטמון בתוך קופסת סרט ההקלטה הריקה ומנסה לקרוא "שָׁ... שָׁ...", לגרי יש אולי יידי זהב אבל עיניים חום דוהה, "קח את המשקפיים" – "עזוב, לא מצליח לראות איפה הם". מאמץ את עיניו, "שָׁ... לוֹ... ם..." – מנסה איכשהו לכוון את הפתק לכיוון מנורת הקיר – "חֲ... חֲ... נוֹךְ. שלום חנוך?" עולה קולו בנימת שאלה. "שלום חנוך, שלום חנוך", הוא חוזר ועונה לעצמו  בביטחון. "הוא היה פה עם עוד חבר וחברה, רצה להשמיע למירה(מאיר) את המנגינה שחיבר למילים שלה והיא לא הייתה בבית..."

אחרי שנים, אחרי הרבה שנים, בתום שיחה שהייתה לנו ביקשתי משלום שיפתור לי את חידת הליכתו עם הגיטרה "ככה בר, ביום לוהט כמו טוריה על הכתף". ושלום, ספק בתמיהה ספק בחמלה, בטון שקט ושלו: "מה שהיה היה, היום אני חושב, שאני כבר יכול להרשות לעצמי אפילו כיסוי מפלסטיק שחור... לגיטרה".

חזור לתוכן



והשאר הוא היסטוריה 7/19

אברהם זיגמן פורסם ב YNET:  29.07.19 , 08:14

הוא הצעיד את להקת הנח"ל אל שיאה, אבל לפני שהפך למנהל המוזיקלי המיתולוגי שלה, ורגע אחרי שהשתחרר מהצבא - יאיר רוזנבלום, הלחין את המוזיקה למחזמר שחגג 15 לקיבוץ נחשון והפך את הכובסת והרפתן לכוכבים. אברהם זיגמן מביא את סיפורן של ההקלטות הגנוזות.

השנה 1965. קצת יותר ממחצית מאה אחורה (אריק איינשטיין ישאל את המראיין בקול הבריטון שלו "הייתה פעם שנה כזאת?"). ברדיו מתנגנים שירים של להקת הנח"ל. קוראים להם "שלאגרים" בעברית תקנית, להיטים (המצאה של רבקה מיכאלי), הלהקה מעלה את התוכנית "שמש במדבר" - מחזמר עם פזמוניה של נעמי שמר: "מחר", "מחבואים", "שנינו יחד תחת מטריה אחת". שירים שעומדים להיכנס לפנתיאון הזמר העברי וכעת צועדים במצעד הפזמונים. מאה אחוז רייטינג, אין גלגל"צ, אין רשת ג‘, אפילו 103FM אין. יש רק גלי צה"ל, הגל הקל ו... להקת הנח"ל.

מה עושה בן-עיר תל אביבי, אקורדיוניסט שמשתחרר מלהקת הנח"ל? יורד לאילת! אז, היה זה כמו לנסוע לארץ רחוקה, לחו"ל. מה עושה בן קיבוץ שמשתחרר מלהקת הנח"ל? הולך לעזור לקיבוץ צעיר, שיושב על הספר. האתגר - ערבות הדדית. קיבוץ ותיק עוזר לקיבוץ בראשית דרכו. ושולח את משוחרריו לשנת שירות שלישית. כך מגיע שאולי רוזנטל, להלן "שאולי היפה" - כינויו בלהקה - בן קיבוץ גן שמואל המבוסס, לקיבוץ נחשון.

 קיבוץ נחשון בן 15 שנה ויושב על קו הגבול. בינו לבין ממלכת ירדן מפריד שטח ההפקר שבקצהו שותק "מנזר השתקנים". אך טבעי הוא לנסוע היום בכביש מספר 1 ולחלוף על פני אותו מנזר המשקיף על עמק איילון. אבל אז, לפני מלחמת ששת הימים, הדרך לירושלים הייתה חמקמקה ועברה פיתולים רבים באזור אחר "בין הרים סביב לה". עד שהמלחמה סילקה את הגבול מזרחה והמותניים הצרות הורחבו.

באותה שנה, בקיבוץ משמרות מתחיל בחור צעיר בשם שלום חנוך - שעתיד להצטרף ללהקת הנח"ל - לחבר מנגינות בגוון רוסי. חבר צעיר אחר שמנגן באקורדיון ועונה לשם מאיר אריאל כותב מילים ויחד עם עוד כמה חברים מבצעים את השירים בלהקת "משמרון" על משקל "גבעטרון" או "צ‘יזבטרון". בכלל כל קיבוץ המכבד את עצמו בונה לעצמו להקה, שלישייה או תזמורת, שמספקת את הצרכים התרבותיים של המקום.  בלונדון מקליטים הביטלס את "הצילו" ומצליחים להיכנס למצעד הפזמונים האמריקני. בניו יורק משיק בוב דילן את "מיסטר טמבוליין", ובאילת, במועדון לתיירים מנגן האקורדיוניסט המשוחרר מלהקת הנח"ל שעונה לשם יאיר רוזנבלום. האם הוא מנגן את "האבנים המתגלגלות"? אולי שירים של אלביס או ריצ‘רד הקטן? מה פתאום, הוא אלוף בנגינת ריקודי עם ומלווים אותו קלידן וזמר, מבוגרי להקת הנח"ל.     

בינתיים מתפרסם שיר שלו שהלחין ללהקה "חופשה רבע שנתית", אם כי בגלל חששותיו מה יגידו החבר‘ה הוא מתכחש בתחילה להיותו אחראי למנגינה וטוען בתוקף שהמחברת היא אלונה טוראל. לאחר שהשיר יבוצע ויושר בפי החיילים יהא מוכן לקבל את הקרדיט על שירו הראשון. כאמור, עכשיו הוא אזרח, שוהה באילת, מחפש את עצמו, גם מוזיקלית. שומע סגנונות עבריים כלועזיים, חולם להיות בשורה אחת עם וילנסקי, ארגוב, שמר ולימים גם יאמר שהוא "מצטער על כך שלא הוא כתב את "אתמול" של פול מקרטני.

ב-1965 מחליטה ה"אסיפה" בקיבוץ נחשון לציין את חג ה-15 לעלייה לקרקע עם מחזמר שיציג את החיים במקום. משהו בסגנון להקת הנח"ל או להקה כמו הגבעטרון? מתלבטים ולבסוף קובעים שהמוזיקה תהיה שאולה מכל מיני מחזות זמר לועזיים, והמילים, מקוריות..

את המחזה כותבים שלושה צעירים: רוביק, שלימים ילמד אותנו סלנג ישראלי מהו; מירה מאיר, לימים סופרת ילדים מצליחה; ושאולי ה"יפה" מלהקת הנח"ל שלוקח על עצמו גם את תפקיד הבמאי. האודישנים לא היו קלים, מפני שלא היו אודישנים כלל. אפילו את המילה עצמה איש עוד לא הכיר. כל מי שהיה קצת מוזיקלי, לא זייף והראה נכונות להשתתף במאמץ הקיבוצי התקבל בברכה. וכך הגזבר, הלולנית, הטבחית, הנהג, הפלח, הכובסת, הכולבויניק ומי לא, הפכו בין-לילה, בלילות החזרות, לשחקנים, זמרים, רקדנים ומנגנים..

שם המחזה - "ירח בעמק אילון". סיפור פשוט, כמעט בנאלי, על שומר הלילה, המסתובב במשמרתו בין ביתני התינוקות לבתי הילדים ומספר את סיפור המקום. זה נראה בסדר, ונשמע בסדר, אבל אצל שאולי "היפה" הבמאי, נרקמת ה"מזימה" לנסות ולהעלות מאילת הרחוקה (אוטובוס פעם ביום, וגם זה בקושי) את האקורדיוניסט המשוחרר לא מכבר מלהקת הנח"ל, שיבוא וידריך - "משהו בסיסי" את האומנים החובבים.

להפתעת כולם הוא מגיע. וכבר לאחר הפגישה הראשונה עם להקת הקיבוץ מבקש המדריך המוזיקלי הטרי, שלא היה מוכר כלל, לנסות "אם לא אכפת לחברים לוותר על מנגינה לועזית אחת מהמיוזיקל ולחבר מוזיקה מקורית משלו. ההחלטה הייתה פה אחד (ללא הצבעת האסיפה), הרשות ניתנה, ולמחרת בחזרה כשכולם ישובים מסביב לפסנתר, הושמע השיר הראשון "שיר הוותיקים". השומעים נדהמו. שקט. ועוד שקט. ואז החלו התגובות: "יופי של מנגינה", "הפתעה נהדרת" ו"תשמע לא ידענו שאתה כזה". בו במקום החליטו פה אחד (ללא הצבעת האסיפה) שעל המלחין החדש, שהיה זה סך הכל שירו השני, לחבר מוזיקה להצגה כולה..

ב"על הרכס", העיתון הפנימי של הקיבוץ יכתבו שיאיר רוזנבלום, האקורדיוניסט בוגר להקת הנח"ל שהגיע מאילת, הצליח בתוך חודשיים בהם שהה בקיבוץ להפוך להקת חובבים ללהקה כמעט מקצועית כמו להקת הנח"ל.

ביקורת שיבחה את ההצגה, את הפזמונים, המוזיקה והמבצעים. ומיאיר רוזנבלום שזו הייתה העבודה הראשונה שלו באזרחות ובכלל, ביקש קצין החינוך של הנח"ל שהיה בין עשרות המוזמנים שישבו על חבילות הקש והריעו ממושכות, לבוא ולהדריך את להקת הנח"ל בתוכניתה "מהנח"ל באהבה". והשאר בנוסח הקלישאה הידועה - היסטוריה.

אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון בתקופה המדוברת ואחר כך עורך ושדרן ברשת ג‘ ובתחנות רשות השידור, אספן ומשמר של הקלטות נדירות..

חזור לתוכן



חזרה למעלה הדפסה שלח למייל הוסף למועדפים הפוך לדף הבית